אולי יעיל, אבל מגעיל

אבי הוריש לי עולם מסודר ואני הרסתי אותו. 25 שנים היה פועל בבית חרושת לשמן, מפעל שהיה שייך לתנועת המושבים. היה שם ועד עובדים חזק, ההסתדרות היתה ברקע, הפועלים היו מוגנים. אבא שלי אהב את המפעל, שהיה לו כבית שני. הוא היה פועל, אבל זה היה המפעל שלו. בית החרושת נתן לו פרנסה, ביטחון, איפשר לו לגדל חמישה ילדים בלי להיות עסוק כל חודש בשאלה איפה יעבוד מחר.

כשנכנסתי אני לשוק העבודה, מורשת הדור של אבא הייתה עדיין חזקה. הביקורת הנפוצה אז היתה על הגנת יתר על העובדים. בסלון של יום שישי נאנחנו וסיפרנו כמה עובדים גרועים יש בכל מקום ואיך לעולם אי אפשר יהיה לפטר אותם. ההסתדרות לא תיתן. לקטוע יד יותר קל מלפטר עובד. ובגלל זה המשק מאובן, ובגלל זה אין צמיחה, ובגלל זה כל הרעות החולות. צריך למצוא דרך להחליש את ההסתדרות, לחזק את המעבידים, ויאללה, להתחיל לפטר עובדים גרועים. מה זה פה, רוסיה?

ולאט לאט זה נעשה. בלי שנרגיש הפכה ישראל ממדינת עם ערכים סוציאליים חזקים, למשק קפיטלסטי דורסני. הכל בתמיכה מלאה של הציבור. ההסתדרות נהרסה, ועדי העובדים התפוררו, חוזים אישיים החליפו את ההגנה הקיבוצית והעובד נשאר לבד לגורלו. אין מי שישמור עליו.

במקום "הגנה על העובדים" מושג עם ריח עז של עובש, המילים הקובעות בעולמנו היום הן מצוינות, יעילות, מצליחנות. מי שטוב ומצליח וחזק יקבל את מלא התמורה. הכל מגיע לטובים שביננו. ומה עם האחרים? מה על הבינוניים? החלשים? הפחות חכמים? הפחות עירניים? הרי גם הם צריכים להתפרנס. להאכיל משפחות. לשלם שכר דירה. מה יקרה למוצלחים בימים הפחות מוצלחים שלהם? מה יקרה לכולנו בעת זקנה? בעת מחלה? את כולנו יגררו אז לראש ההר כמו בספרטה העתיקה וישליכו אותנו למטה?

כל אדם והמשק כולו נמדדים לפי הצלחה ורווח. אף אחד לא שואל יותר מה מטרתה של היעילות הזו, את מי היא משרתת? כשהמעסיקים מתנגדים להעלאת שכר-המינימום, הם טוענים שזה לטובת העובדים, כדי שגם מחר יהיה להם מקום עבודה.

מצד שני, כשסוגרים מפעל ושולחים את העובדים ללשכת האבטלה, אנחנו שומעים שזה לטובת העסק, או המשק, או הגליל, או המדינה. מי שזה לא יהיה. באופן מסתורי, היעילות הזו תמיד מועילה למי שכבר יש כסף. העובדים העניים יכולים להיות חרוצים עד סוף כל הדורות, אך כל מהלך של הפרטה והתייעלות הופך אותם ליותר עניים. אם יש תופעה אחת ברורה במשק הישראלי בדור האחרון, היא הרחבת הפער בין העשירים לעניים. מתברר שיעילות פירושה להיטיב עם המעבידים, לעשות אותם עשירים על חשבון העובדים שלהם.

הימים האלה קשים למשק הישראלי. בכל יום נשמעים דיווחים לא רק על פיטורים, אלא גם על האוטומטיות בה הם מתבצעים: באופן בוטה, מכוער, קר. ללא מגע יד אדם. עובדי היי-טק שהגיעו למקום העבודה שלהם ניסו להיכנס לבניין, ואז גילו שהשבב האלקטרוני שאמור לזהות אותם, מורה על שהם כבר לא עובדים בבניין אותו פקדו מדי יום במשך כמה שנים. השבב האלקטרוני הוא שהודיע להם על פיטוריהם.

סיפורי המפוטרים שממלאים את העיתונים לצד התמונות הקשות של ביזת הסופרמרקט בחצור הגלילית, מבטאים את המציאות העכשווית. כך נראית הארץ היום. אולי יעילה, אבל מה-זה-מגעילה.

אבא שלי הוריש לי עולם מסודר של יחסי עבודה, ואילו אני מוריש לילדי גיהנום תעסוקתי. הדור שלו דאג לנו, ואילו הדור שלנו קילקל את הישגי העבר. אני לא מקנא בילדים שלנו. מה מחכה להם מחר בשוק העבודה? חוסר ביטחון תעסוקתי, תחרות קשה מנשוא, חוסר יציבות והיעדר כל הגנה. מהיום למחר אפשר יהיה לפטר אותם, להיפטר מהם. רבים מהם יעבדו דרך חברות כוח אדם נצלניות, לא יהנו מזכויות סוציאליות, יירדפו כל ימיהם על ידי תלאות הפרנסה. התקווה היחידה היא שהם, שחווים על בשרם את מה שנמנע מאיתנו, יתקנו.