אתה יודע מה הכי עצוב, כריס? שאני בטוח שאתה חלק בלתי נפרד מהמוזיקה שיצרת באלבומך החדש, ''Scream'', שאתה מאמין בה בכל לבך, לא מצליח לראות איזו מועקה גדולה גרמת למעריציך ומצפה מהם שימשיכו ללכת איתך. תאמין לי שהיינו שם כל הזמן"
האמת היא, שנורא לא בא לי להיות נגדך, נגד האדם שכתב ושר את השירים שהיו ועדיין כל עולמי. זה זורק אותי לרצפה, מפרק לחתיכות ולוקח ממני את האופטימיות. אני לפעמים מדמיין את היום בו יהיו לי ילדים, וכבר מגיל קטנטן, אשמיע להם אותך לראשונה. אבל האמת היא שהיום הפנטזיה הזו הולכת ומתרחקת"
"האמת שלא בא לי להיות נגדך, נגד האדם שכתב ושר את השירים שהיו ועדיין כל עולמי, אבל אני נורא מקווה שהאלבום החדש שלך ייכשל". עם צאת אלבומו של כריס קורנל, המעריץ השרוף אור ברנע כותב לו מהלב
יש הרבה אמנים גדולים שהתחילו מצוין והמשיכו רע, שעם הגיל החליטו לבצע שינויים קיצוניים שהוכחו ככושלים והפכו למגוחכים. כששמות האמנים האלה היו עולים בשיחה עם חברים, הייתי מכניס אותך לעניין. "תראו את קורנל", הייתי מתגאה בפניהם, "תראו איך הוא לא התקלקל". מעולם, אפילו בחלומות הכי פרועים שלי, לא דמיינתי שאתה תהפוך לאחד מהם, לאחד המגוחכים.
אתה זוכר כמה רגש, כמה מקוריות היו בך? כמה קודר היית? עמוס במטענים אישיים ואפלים, היית האיש שחודר הכי עמוק לעצמות ולמקומות הסמויים ביותר במוח האנושי. אבל עכשיו, כשאני מקשיב לשירייך החדשים ומתבונן במהפך שעברת עם השנים, אתה נראה לי כמו הדוד הזה שמזהים בחתונות, זה הקירח עם הסוודר הישן והכרס, שרוקד לצלילי להיטי החתונות ומניף את ידיו לצדדים. זה שמצביעים עליו וצוחקים, אבל מעולם לא יאמרו לו כמה מגוחך הוא נראה. בכל זאת, הוא משפחה.
קורנל. הפך לאחד המגוחכים (צילום: AP)
והמשפחה הזו, בת 20 שנה, הוקמה לראשונה בסיאטל הרחוקה. לא תמיד היתה זו משפחה רחבה: זוכר איך נלחמתם על המוזיקה שלכם? איך הפכתם לראשונים בעולם שהביאו סצנה קטנה ומחתרתית לראש המצעדים העולמיים? רבים מהחברים הכי טובים שלך לא שרדו במשפחה הזו. לא קורט קוביין, שהפך לאגדה שלא תישכח, לא ליין סטיילי המסכן, שנתן לעצמו ללכת, ולא אנדרו ווד, חברך הטוב ביותר, איתו חלקת דירה וכתבת עליו אלבום שלם, יצירת מופת כואבת ואמיתית.
אבל מה עם האחרים ששרדו את התקופה, אתה מתאר לעצמך שהם ינטשו את שורשיהם בצורה קיצונית כזו? אתה יכול לדמיין את אדי וודר מתחבר למפיק היפ-הופ דביק כמו טימבאלנד? את ג'רי קנטרל שר על גבי לופים אלקטרוניים לא רלוונטיים? את מארק לאנגן כותב שירי אהבה ממוחזרים ומלביש אותם על מקצבי אר אנ' בי? את דייב גרוהל כותב עם ג'סטין טימברלייק?
נכון, כל אמן הוא אינדיבידואל, והחוכמה היא להמשיך לחדש ולסקרן ככל שהזמן עובר. אבל בחייאת, כריס, מה לעזאזל קרה? ובבקשה אל תתרץ את זה בכך שאתה כבר אבא לשלושה ילדים ושצריך לפרנס אותם, כי מכרת מיליוני אלבומים בעברך האדיר, ומיליוני מעריצים, ואני ביניהם, עדיין יבואו לראות אותך על הבמה וכנראה גם יזילו דמעה כשתצעק למיקרופון.
זוכר איך נלחמת על המוזיקה שלך?
באלבום הקודם שלך, "Carry On", התפללתי שזו מעידה זמנית,
שהיית צריך את השטויות הקטנות שלך אחרי שהתפרקת מ"אודיוסלייב", שרצית לגלות אנשים ומקומות חדשים. מותר לך. אבל לא תיארתי לעצמי שרק תשקע עוד יותר לתוך הפאדיחה הזו, לתוך איזה מנגנון לא ברור, שאמור להפוך אותך לכוכב הפופ הבא, המבוגר והמנוסה.
אתה יודע מה הכי עצוב, כריס? שאני בטוח שאתה חלק בלתי נפרד מהמוזיקה שיצרת באלבומך החדש, "Scream", שאתה מאמין בה בכל לבך, לא מצליח לראות איזו מועקה גדולה גרמת למעריציך ומצפה מהם שימשיכו ללכת איתך. תאמין לי שהיינו שם כל הזמן.
כשאלבום הסולו הראשון שלך, "Euphoria Morning" די נכשל, החזקנו אותו וצעקנו שמדובר ביצירת מופת בת זמננו. כשהתחלת עם "אודיוסלייב", לא הפסקנו
לשמוח איזה כיף זה שהרוקרים האהובים עלינו מאחדים כוחות, משחקים עם הכלים ועל הדרך גם כותבים כמה שירים יפהפיים. אבל עכשיו הגזמת, ולצערי לא אוכל לעמוד הפעם מאחוריך. האמת היא שנורא לא בא לי להיות נגדך, נגד האדם שכתב ושר את השירים שהיו ועדיין כל עולמי. זה זורק אותי לרצפה, מפרק לחתיכות ולוקח ממני את האופטימיות. אני לפעמים מדמיין את היום בו יהיו לי ילדים, וכבר מגיל קטנטן, אשמיע להם אותך לראשונה. אבל האמת היא שהיום הפנטזיה הזו הולכת ומתרחקת.
ומה עכשיו, כריס? יש לי משאלה. אתה אולי לא תבין, אבל אני נורא מקווה שהאלבום החדש שלך ייכשל טוטאלית, שהקהל ישנא אותו ושאתה תרגיש שהקריירה שלך עומדת להתרסק. אולי אז תתפוס את הראש בידיים ותבין מה קרה. תבין שלא היית אתה. אתה הרי שרת את הרגשות האלה בעצמך:
"כשנפלנו על ימים שחורים, ובאמת שלא יזיק לנו שינוי".
