הרכבת הממשלה מתקדמת, וכרגיל מקומו של המשרד להגנת הסביבה נדחק מטה מטה בסדר מינוי השרים.
מדובר במשרד בעל תקציב זעיר, עם מעט אפשרויות למינוי מקורבים, ועם פוטנציאל רב להסתבכות עם בעלי מפעלים מזהמים וגורמים חזקים נוספים בכלכלה הישראלית. בקשרי ההון והשלטון הקיימים היום בארץ – מי ידרוש תיק כל כך לא אטרקטיבי?
תקציב המשרד להגנת הסביבה מתוכנן לעמוד גם השנה רק על 0.9% מתקציב המדינה – ממש כפי שהיה לפני 13 שנים. כלומר, למרות החרפת האתגרים הסביבתיים ולמרות התגברות המודעות הציבורית להם, לא חל שום שינוי בסדרי העדיפויות של הממשלות בישראל.
קיפאון ואף נסיגה לאחור קיימים גם בסעיפים סביבתיים של משרדים נוספים (משרד התשתיות למשל).
מדיניות התקציב הזו נובעת מתוך תפיסת הסביבה כשולית, כתחום שנמצא בצידי הסיפור העיקרי. הביטחון, החינוך, פיתוח הכלכלה, הבינוי והשיכון – כל אלה נתפסים כסיפור הבסיסי של החברה והמדינה. אך הסביבה לעומתם היא כביכול לא יותר מתוצר לוואי שלילי: זיהומי אוויר, מים וקרקע ממפעלים, התמעטות שטחים פתוחים, בזבוז מים ואנרגיה. מי שמופקד על ניהול תוצרי הלוואי האלה הוא המשרד להגנת הסביבה. זו התפיסה של הסביבה, וכך מוגדר גם תחום העיסוק העיקרי של המשרד. זהו משרד שעוסק רק בתוצרי הלוואי הבעייתיים, בפסולת של הסיפור האחר – הסיפור המעניין והחשוב באמת.
תפיסה זו של הסביבה ושל תפקיד המשרד הממשלתי שאמור להגן עליה, היא מיושנת ומוטעית. היא מבוססת על "מודל טריטוריאלי" התופס את הסביבה כסוג של שטח מוגדר אליו יש להתייחס בנפרד מהאחרים.
אך בפתח המאה ה-21 ברור לחלוטין שאי אפשר להתייחס לסביבה כטריטוריה נפרדת, אלא רק כמימד חיוני בכל מישורי קבלת ההחלטות. לא ניתן להציע תוכנית מדינית ולא ניתן להבטיח ביטחון במזרח התיכון מבלי להתמודד עם בעיית זיהום ודילול מקורות המים באזור; מערכת חינוך ללא לימודי סביבה היא מערכת שמגדלת דור שלא מסוגל להבין את העולם של ימינו; לזיהומים סביבתיים השפעה בריאותית מוכחת ודרמטית; לפיתוח העירוני בארץ השלכות סביבתיות מרחיקות לכת; משק האנרגיה בישראל מוכרח להסתגל למאה ה-21 – להפנים את הצורך בהתייעלות אנרגטית ובמעבר למקורות אנרגיה מתחדשים (כמו שמש ורוח).
אנו זקוקים למשרד להגנת הסביבה שרואה מעבר לתוצרי צינור הפליטה של המערכת, אנו זקוקים למשרד שיושב בתא הנהג בכל תהליך משמעותי שמובילה הממשלה. הגנת הסביבה צריכה להיות הרבה יותר דומה למשרד האוצר במתכונת העבודה ובמבנה; להיות בעלת השפעה בכל אחד ואחד ממשרדי הממשלה. משרד כזה צריך כמובן לזכות גם לתיקצוב שיהלום את תפקידיו ואת צרכיו.
לצערי, קשה להאמין שתבוא בשורה כלשהי בתחום זה מממשלת נתניהו-ליברמן. אין זו ממשלה שערוכה להגדיל תקציבים ממשלתיים, ואין זו ממשלה שתהיה מוכנה לצאת למאבקים בבעלי מפעלים מזהמים.
נראה שזו גם ההערכה של המיועדים לתפקידי שרים היום, והיא שעומדת מאחורי חוסר ההתלהבות שלהם לקבל לידיהם את תיק הגנת הסביבה החשוב כל כך.
ואולם לחץ ציבורי עקבי, פעילות נחושה מתוך הכנסת כלפי הממשלה שתקום והמשבר הסביבתי עצמו, שגובה מחירים הולכים וגדלים מהמערכת הכלכלית והחברתית, יחייבו בסופו של דבר גם שינוי במערכת הפוליטית בישראל. ההישגים במאבק לחיזוק הגנת הסביבה והמשרד העוסק בכך לא מצויים בהכרח כה רחוק מהישג ידינו.
ח"כ ד"ר דב חנין (חד"ש) הוא יו"ר עמית של השדולה הסביבתית-חברתית בכנסת
