עיראק קצה בעימות, ארה"ב התפכחה מאשליה
איך נראית החברה העיראקית שש שנים אחרי נפילת הרודן סדאם חוסיין? האם יש סיכוי לפיוס פאן-עיראקי? מה בדבר נסיגה אמריקנית מלאה תוך שנה וחצי? והאם המלחמה היא זו שאחראית לנצחונו של ברק אובמה בבחירות? שני מומחים משיבים
שש שנים חלפו מאז שאלפי חיילים אמריקנים פלשו לעיראק במבצע שנועד לשחרר את העם העיראקי ממשטרו של הרודן סדאם חוסיין, המחזיק בנשק להשמדה המונית ומנהל קשרים עם ראש ארגון אל-קאעידה אוסאמה בן לאדן. בשש השנים שעברו מאז מרס 2003, התברר כי נשק להשמדה המונית אַיִן, קשרים בין סדאם לבן לאדן מעולם לא היו, ופיוס פאן-עיראקי הוא משימה מורכבת יותר מאשר הפלת משטר הבעת'.
אז מה נשתנה בעיראק מאז יום השנה החמישי לפלישה האמריקנית? לא מעט, אם שואלים את הפרופ' אמציה ברעם. "בחברה העיראקית קרו שלושה תהליכים עמוקים, שאינם מובנים לגמרי במערב", מציין ברעם, ראש המכון לחקר עיראק באוניברסיטת חיפה ומומחה בעל שם עולמי לעיראק. "ראשית, ניכרת בעיראק עייפות מהעימות הסוני-שיעי. אחרי מיליוני פליטים ועקורים ועשרות אלפי הרוגים, שני הצדדים כבר לא רוצים להילחם זה בזה. נכון שעוד נותרה כברת דרך בין עייפות מעימות לבין שיתוף פעולה חיובי, אבל זו תמורה אדירה".
"שנית, ניכרת התרחקות מפונדמנטליזם דתי ומפּלגנוּת על בסיס עדתי", הוא מוסיף. "בבחירות המחוזיות בינואר היו הרבה ביטויים לכך: אנשים התרחקו ממפלגות עדתיות לטובת תמיכה במועמדים בעלי הישגים, כלומר, העדיפו את השיפור בתנאי המחייה על חשבון הזהות העדתית. לסיכום, התמורה השלישית היא התרחקותם של השיעים מהסתמכות על איראן. כישלונה של מפלגתו של המטיף השיעי הקיצוני מוקתדא א-סאדר בבחירות המחוזיות ממחישה את שתי הנקודות האלה".
מנהיגים שבטיים בכינוס בכרכוך, השבוע. נמאס להילחם? (צילום: AFP)
בשנה שחלפה מאז יום השנה הקודם, הדיון בעיראק – לפחות בתקשורת המערבית – עבר מדיון בתגבור כוחות - לדיון בפינוי כוחות. "נותרו עוד כשנתיים וחצי של נוכחות צבאית אמריקנית די משמעותית", מצנן ברעם את ההתלהבות. "היום מודים כולם שתוכניתו של ברק אובמה לנסיגת כוחות מלאה תוך 16 חודשים לא תצא לפועל. במהלך מערכת הבחירות אובמה הבטיח נסיגה מלאה עד מאי 2010 – אך זו היתה מדיניות בחירות. היום הוא נוהג בצורה רציונלית ואחראית, ואמר שבאוגוסט 2010 יצומצם מספר החיילים האמריקנים מ-140 אלף ל-35 עד 50 אלף, ואלה יפונו עד דצמבר 2011. זה נראה כמו לוח זמנים הגיוני. אבל יחד עם זה, אם תהיה עלייה משמעותית במספר האירועים הביטחוניים – הממשלה העיראקית עשויה לבקש מהאמריקנים להאריך את שהותם".
הישגים שבריריים
השיפור במצב הביטחוני בעיראק הוא משמעותי, אך הוא אינו בלתי-חדיר. בשבוע שעבר אירעו במדינה שני פיגועים גדולים, שפגעו בשתי מטרות שהיו אמורות להיות מאובטחות-בקפידה: מרכז גיוס למשטרה העיראקית, וכינוס פיוס שבו השתתפו שייחים שיעים וסונים המתגוררים באזור בגדד. "שני האירועים הטראגיים האלה ממחישים את שבריריותם של ההישגים הביטחוניים שגרפו האמריקנים. בנוסף, הם מדגישים בעיה גדולה – את העובדה שהצבא העיראקי והמשטרה העיראקית עדיין אינם מוכנים לקבל את האחריות הביטחונית על כל האזור, מה שמוכיח את טענתי בדבר הצורך להגמיש את מועד הפינוי האמריקני", הוא אומר.
השיפור במצב הביטחוני הדגיש, לטענת ברעם, את הבעיה הקשה ביותר שמטרידה את עיראק כיום: בעיית הפליטים והעקורים. "ישנם 4.5 מיליון פליטים ועקורים עיראקים שרוצים לחזור הביתה, ואין להם אמצעי קיום. רבים מהבורחים היו סונים בני המעמד הבינוני, שהשאירו מאחוריהם דירות יפות. אלה נתפסו על ידי עניים, בעיקר שיעים. חייבים לטפל בבעיה הזאת, כי היא עשויה ליצור מתחים חדשים בין שיעים לסונים. לכך מצטרפת בעיית התעסוקה: שיעור האבטלה בעיראק גבוה מאוד, ועומד על 40 אחוזים".
ברעם מציין עוד כי האמריקנים לא יוכלו לסגת מבלי שיפתרו שתי בעיות. "ראשית, האמריקנים חייבים להבטיח שלוחמי המיליציות השבטיות הסוניות, שאותן הקים הצבא האמריקני במטרה להיאבק בחמושי אל-קאעידה, ייגויסו לצבא העיראקי חרף החשדנות שרוחשת להם ממשלת עיראק, ויוסיפו לקבל משכורת. אחרת, החמושים האלה יחזרו להילחם לצד אל-קאעידה, במקום להיאבק בטרור. ושנית, יש צורך לפתור את המחלוקת בין הכורדים לערבים על השליטה בעיר כרכוך ושטחים נוספים שנמצאים במחלוקת".
חיילים עיראקים עוצרים מבוקשים שיעים בבעקובה, השבוע (צילום: AFP)
הבִּצה הכלכלית החליפה את הבוץ העיראקי
בשנה האחרונה, הפכה המלחמה בעיראק מנושא מרכזי העומד על סדר יומה של ארצות הברית – לסעיף נוסף ברשימת הבעיות שדורשות טיפול. בבית הלבן יושב נשיא חדש, ולציבור האמריקני יש בעיה גדולה יותר מאשר הבוץ העיראקי – המשבר הכלכלי הקשה שמשפיע על כל תחומי החיים במדינה.
הפרופ' איתן גלבוע, מומחה לארה"ב מאוניברסיטת בר אילן, סבור שהמלחמה בעיראק מילאה תפקיד משני בלבד בבחירתו של ברק אובמה לנשיא ארה"ב. "אילו המשבר הכלכלי לא היה קורה, הסיכויים של אובמה להיבחר היו מצטמצמים באופן משמעותי. המלחמה בעיראק שיחקה תפקיד - אבל איני בטוח שהיא לבדה היתה משיגה את בחירתו אלמלא המשבר הכלכלי", ציין.
גלבוע מזכיר כי בשבועות המשמעותיים של מערכת הבחירות, המלחמה בעיראק נדחקה הצידה. "היתה סיבה לכך: אובמה לא היה מעוניין להדגיש תחום שבו מומחיותו פחותה מזו של יריבו הרפובליקני ג'ון מקיין. הוא העדיף להתמקד בתחום שבו היה לו יתרון על מקיין. זה היה עניין של אסטרטגיית בחירות. בעיני, ההבדלים בין מקיין לאובמה בתחום המלחמה בעיראק לא היו כאלה משמעותיים. מה שהפיל סופית את מקיין היה המשבר הכלכלי, וגם מינויה של שרה פיילין לסגניתו".
כבר לא מעצמת-על
אובמה, לטענת גלבוע, לא התנגד למלחמה בעיראק ממניעים פציפיסטים. "הוא לא מתנגד לשימוש בכוח. אובמה הצביע בקונגרס נגד המלחמה בעיראק מאחר שחשב שעיראק אינה המקום הנכון שבו צריך להילחם. נכון שהוא מדבר על מיצוי מהלכים דיפלומטיים לפני שיוצאים למלחמה – אבל בכל הקשור למאבק באל-קאעידה ובטליבאן באפגניסטן ובפקיסטן, אובמה תומך בשימוש בכוח. המלחמה בעיראק היתה כושלת בעיניו מאחר שהיא הפחיתה את היכולת להתמקד בזירה החשובה יותר. מהסיבה הזאת, אובמה יחזיר את החיילים הביתה בעיקר באופן סימבולי. בפועל, הוא יעתיק את החיילים מעיראק לאפגניסטן".
ואיזו השפעה הותירה המלחמה בעיראק על החברה האמריקנית? גלבוע סבור שהמלחמה – בשילוב עם המשבר הכלכלי החמור – גרמו לאמריקנים להתפכח ולהבין שארצם כבר אינה כוח בל-יעורער - לא בתחום הצבאי וגם לא בתחום הכלכלי.
"ברור לגמרי שיש שם התפכחות, בדומה למה שקרה אחרי מלחמת וייטנאם", הוא מסביר. "קריסת ברית המועצות, נפילת חומת ברלין ו'הניצחון האמריקני' במלחמה הקרה יצרו בארה"ב תחושה שהיא מעצמת-על יחידה שיכולה לעשות מה שהיא רוצה. ואז התחוללה המלחמה בעיראק – והחזירה את הגלגל אחורה. ועכשיו, 20 שנה אחרי תום המלחמה הקרה, ארה"ב נמצאת באמצע סוף השבעים, בעידן הפוסט-וייטנאמי".
"היום יש הסכמה רחבה שארה"ב אינה מעצמת-על שיכולה לעשות מה שהיא רוצה. עיראק היא סמל למשהו רחב יותר - לההבנה שיש מגבלות על הדברים שארה"ב יכולה לעשות, ושהיא אינה יכולה להשיג את כל מה שהיא רוצה. אני חושב שזה אחד הלקחים החשובים של המלחמה, שתרם לניצחון של אובמה ושל השקפת עולמו".
"לארה"ב עכשיו יש הרבה פחות משאבים לעסוק בענייני חוץ בכלל ובמלחמות בפרט, וזו הסיבה לגישה של אובמה לעשות הכל עם שותפים", מסכם גלבוע. "זו גישה אלטרנטיבית לגישתו של בוש – שגרס כי אם העולם לא יעשה את מה שארה"ב רוצה, ארה"ב תעשה את זה לבדה. אצל אובמה, מטפלים במשברים בינלאומיים בקואליציה רחבה שחברותיה משתתפות במחיר הכלכלי".
