"כל אחד יכול להיות עני?"
את המבט שנתן בה, צלול ונואש וכל כך מובדל מאיתנו, היא תישא עימה עוד ימים רבים. אריאנה מלמד מסתכלת לקו העוני בעיניים
קראו לו יקוב, כך התברר במהרה, מפני שברגע בו רכן לעבר השולחן שלנו בבית הקפה ושאל אם אפשר לקחת את הבקבוקים הריקים, השניים המטירו עליו צרור שאלות. אולי זה היה בגלל החיוך הענק שלו, שחשף חניכיים בלי שיניים, ולכן הקטנה שאלה אותו אם זה כמו אצלה שכבר נשרו לה אבל החדשות עוד לא צמחו. אחרי זה סיפרו לו מה שמותינו ושאלו למה הוא צריך בקבוקים.
אני אוסף, אמר יקוב. הייתה לו מין עגלה קטנה עמוסה שקיות פלסטיק מלאות בקבוקים והגדול חשב שזה בשביל המיחזור והתנדב לעזור לו כי מיחזור זה נורא חשוב לכדור הארץ, כפי שהסביר לאיש שהמשיך לחייך ואמר, ילד טוב אתה, ילד טוב. שניהם לא שמו לב לצנצנת של יקוב עם המטבעות ולכך שבשקט הוספתי להם עוד אחד, ובה בעת הסברתי שיקוב ממחזר אבל לא רק בגלל כדור הארץ. הוא מוכר את הבקבוקים כי הוא צריך את הכסף. כמה משלמים לך, ביקש הגדול לדעת. עשרים וחמש אגורות לבקבוק, אמר יקוב. זה טוב.
השיחה הזאת התנהלה בבית קפה בעיבורה של עיר, ולבי לא מלאני להפסיק אותה. אינני יודעת מה עושים אנשים אחרים כשילדיהם משוחחים בפעם הראשונה בחייהם עם איש שכל רכושו תחוב במעמקי עגלה, מתחת לבקבוקים. אינני יודעת גם איך מגיבים כשהילד אומר, בלי כל נימה של ביקורת, אני חושב שלא התקלחת היום, ויקוב אומר, נכון, והקטנה מזמינה אותו אלינו הביתה להתקלח, ויקוב אומר לא תודה, לא צריך.
והם ממשיכים להמטיר שאלות. בעדינות אני אומרת שאולי יקוב עסוק ולא ירצה לענות, אבל שלושת המשוחחים ממשיכים להתעניין זה בחיי זה. יש לך ילדים, שואל בני, ויקוב אומר שלא. אתה עצוב, קובעת בתי, חתול יש לך? את מי אתה מחבק? ילדה טובה, אומר יקוב. את כבר בביצפר?
תוך דקות אחדות, על פי השקפתם, הוא כבר חבר שלהם ולכן הם שואלים אם גם הוא רוצה גלידה. מאוחר מדי לומר להם שלא מדברים עם זרים. הוא כבר לא זר, וממילא האיסור הזה לא חל עליהם כשאני שם. אבל יקוב לא רוצה, או לפחות אומר שהוא לא רוצה. הם מציעים פיצה. בוא שב כאן, מצביע הגדול על הכיסא הפנוי בשולחן לארבעה. הנה אני כבר עוזר לך להרים את העגלה.
יקוב מהסס. את המבט שהוא נותן בי, צלול ונואש וכל כך מובדל מאיתנו, אשא עימי עוד ימים רבים. גם את מבטו של המלצר שבדרכו הבין את הסיטואציה, למרות שכללי משרתו מכתיבים לו את ההפך הגמור. הוא אמור הרי למחות כל זכר ליקוב, לפחות בטריטוריה הקטנה והמוקפדת בה אנשים צורכים משקאות ומזונות לא בגלל שהם רעבים אלא מפני שיש בידיהם לקנות עונג. ואני נושאת את המבט אל הטלוויזיה הדלוקה תמיד, בה מבשר מישהו שמחירי העגבניות ירדו בעשרים אחוזים וגם הבגדים והנעליים הוזלו, אומרת לילדים שכדי לקנות פיצה של בית קפה יקוב צריך לאסוף ולמכור מאה ועשרים בקבוקים ואולי בגלל זה הוא אוכל לאט.
והוא אומר תודה רבה ואני אומרת אין בעד מה והם מנפנפים לו לשלום, ובנסיעה הביתה אני מחבקת אותם קצת יותר מדי חזק כשהגדול שואל למה יקוב עני, ואם כל אחד יכול להיות עני, ואיך זה שאנחנו לא. כי יש לנו מזל, אני מפטירה: כי בסופו של דבר זה כל מה שמפריד בין יקוב לאפשרויות טובות יותר לחיים טובים יותר. יש מי שבורך במזל הזה בעצם לידתו או בכישוריו, יש מי שלא יידע לעולם שזה מזל, ויש סוציאליסטים בהתהוות כמו בת השבע שאומרת שהמזל צריך להיות של כולם, ואני מתקנת ואומרת שזה לא יהיה מזל, קוראים לזה צדק חברתי, ואין באמת דבר כזה לכ-ל האנשים בכל העולם.
כשהעייפות מכריעה אותם והשאלות נגמרות הם יכולים לשוב לארמונות הדמיון והחלום שלהם, שם כולם בלי יוצא מן הכלל זוכים להיות נסיכים ואבירים ופיות קסומות, אבל בלילה ההוא כנראה מיאנו יצורי החלום להגיע, וקרוב לחצות הזדחל גוף אחד אל מיטתי בהבטחה מנומנמת לא לבעוט, ואחר כך השני, קצת יותר גדול ומהותי אבל עדיין נזקק, והודיע שממחר הוא אוסף אלף בקבוקים כל יום לעזור ליקוב, ואני אמרתי רק שבאמת הגיע הזמן לישון ואספתי את שניהם אל מתחת לשמיכה שאין בה אי-צדק, רק קצת חום וביטחון בסיסי בימים שבהם העגבניות זולות והייאוש, בחלוקה בלתי צודקת, עודנו גדול, ולמזל, גחמני ובלתי צודק, עדיין יש ריח של ילדים רחוצים ותקווה.
