אתה תפוח נופל במרחב שחור

LET GO

חֲשׁוֹב ֹשֶאַף אֶחָד לֹא יִתְפֹּס אוֹתְךָ.

חֲשׁוֹב ֹשֶאַף אֶחָד לֹא יִסְתַּכֵּל:

אַתָּה תַּפּוּחַ נוֹפֵל בְּמֶּרְחָב שָׁחוֹר,

רָחוֹק מְאֹד מֵהָעֵץ.

אֵין עֵץ.

דָּבָר לֹא מוֹשֵׁךְ אוֹתְךָ,

אֲפִילוּ לֹא אִישָׁהּ עֵירֻמָּה, כִּמְעַט יָפָה, שֶנוֹפֶלֶת מוּלְךָ

בַּכִּוּוּן הֶהָפוּךְ.

"תַּפּוּחַ טִפֵּשׁ, בֶּחָלָל אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עַל נוֹפֶלֶת"

הִיא מַסְבִּירָה,

מַמְשִיכָה לְכִוּוּן הַיָּרֵחַ הַשֵּׁנִי שֶׁל מַאְדִּים, פוֹבּוּס.

אַתָּה מְנסֶּה לְהַדְגִּים לָהּ אֵיזֶה דָּבָר בְּיָדֶיךָ,

דָּבָר חַשּׁוּב מְאֹד שֶלָמַדְתָּ בַּדֶרֶךְ,

אֲבָל אֵין לְךָ יָדַיִם: אַתָּה תַּפּוּחַ

בְּלִי עֵץ, בְּלִי רֹאשׁ, וּבְלִי יָדַיִם.

וּבְכָל זֹאת, אַתָּה סָבוּר, יֵשׁ בְּךָ מַשֶּׁהוּ

אַף שֶׁהוּא נָמוֹג וְכָבֶה עַכְשָׁיו בִּמְהִירוּת,

וְאַתָּה קוֹרֵא לוֹ "יַצְלוּלִית". זֶה מְסַפֵּק אוֹתְךָ בֵּינָתַיִם,

וְאַתָּה מִגַּלְגַּל אוֹתָהּ בִּלְשׁוֹנְךָ, אֶת הַיַצְלוּלִית,

נָכוֹן יוֹתֵר: הַיַּצְלוּלִית

מַצְמִיחָה לְךָ בְּהַדְרָגָה לָשׁוֹן, וְאַחַר כָּךְ שָׂפָה, פֶּה, וַאֲפִילוּ

רֹאשׁ. רֹאשׁ קָטָן מְאֹד: לְיַּצְלוּלִית הָרֵי לֹא נָחוּץ

יוֹתֵר מִזֶּה, וְאַתָּה שָׂמֵחַ מְאֹד בְּרֹאשְׁךָ

הֶחָדָשׁ, וְאֵינְךָ חוֹשֵׁב עוֹד כְּלָל

עַל הָעֵץ, וַאֲפִילוּ לֹא עַל הַנַּעֲרָה הַכִּמְעַט יָפָה,

שֶהוֹלֶכֶת עַכְשָׁיו, לְגַמְרֵי לְבַדָּהּ,

עַל הַיָּרֵחַ הַשֵּׁנִי שֶׁל מַאְדִּים, פוֹבּוּס.

אתה תפוח בלי עץ ובלי ידיים

אוּלַי תִּשְׁכְּבִי עָלַי?

בְּאֱמֶת שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה כְּלוּם.

אוּלַי תִּתְנִי לִי עֵט?

אִם אַתְּ לֹא שׁוֹכֶבֶת עָלַי, לְפָחוֹת תְּנִי לִי עֵט, בְּבַקָּשָׁה.

אֲצַיֵּר אוֹתָךְ, וּלְיָדֵךְ עֵץ, בַּיִת, וּשְׁלֹשָׁה יְלָדִים וְכֶלֶב.

אוּלַי תִּשְׁכְּבִי עָלַי?

לֹא בָּאנוּ עִם מַסֵּכוֹת, וְלָכֵן לֹא רָקַדְנוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר.

שָׁתִינוּ ווֹדקָה אֱגוֹזִים.

הַכֹּל הָיָה מוּצָק מִדַּי וְגָדוֹל. אֲנָשִׁים רִחֲפוּ בִּכְבֵדוּת

מִקִּיר לְקִיר, וּלְעִתִּים עָלוּ לַתִּקְרָה.

אוּלַי תִּשְׁכְּבִי עָלַי?

לוּ הָיָה לִי עֵט עַכֹשָיו, הָיִיתִי עוֹֺשֶה אוֹתוֹ לְמַזְמֵרָה, מִזוָדָה, מַגָּל אוֹ חֶרֶב.

וְאוּלַי אֵת.

אַתָּה עַכָּבִיֹש מִתפַּזֵּר לְכָל הַכִּיוּוּנִים, אָמַר לִי מַדרִיך הַרִקּוּד.

אֲפִילוּ הָאֶצבָּעוֹת ֹשֶלְךָ מַצבִּיעוֹת כָּל אַחַת לְקִיר אַחֵר.

לֹּא נַעֲשֶׂה כְּלוּם, בְּאֱמֶת.

תִּשְׁכְּבִי עָלַי?

זהר איתן, יליד 1955. פרסם שני  ספרי שירה: "שו-האי מתאמן  בהטלת כידון", שזכה בפרס  שר התרבות

לספרי ביכורים ובמלגת חזי לסקלי ו"מה יש". כמו כן, זכה  בפרס "טבע" של  פסטיבל  המשוררים במטולה ב-2007. לפרנסתו משמש כחוקר ומלמד תיאוריה וקוגניציה מוזיקלית  באוניברסיטת תל אביב.