למה לו פוליטיקה

ניקרגואה היא מדינה שלעיתים נדירות פולשת לתוך המרחב התודעתי שלנו. אולי הפעם האחרונה שזה קרה היתה עם התפוצצות פרשת איראן קונטראס. מעבר לזה, עבור הציבור הישראלי היא אולי רק עוד תחנה בדרך של טראקרים בדרום אמריקה. אז בקצרה: הרפובליקה של ניקרגואה, כמו מדינה דרום אמריקנית טיפוסית, עברה אי אילו טלטולים פוליטיים אלימים לאורך השנים.

אולי המהותי מכולם התרחש ב-1979, כשהסנדיניסטים תקפו ופירקו את המשמר הלאומי. המנהיג סומוזה ברח לגלות, 50 אלף אזרחים נהרגו, ארצות הברית יצאה בחרם ודניאל אורטגה הקים ממשלה רחבה. אחד האנשים שעמדו בחזית לבניית ניקרגואה החדשה הוא סרחיו רמירז.

"רק אני יכול לכתוב את הספר הפתוח שלי". רמירז (צילום: יחסי ציבור)

ב-1985 הוא הושבע כסגן נשיא, אבל רמירז רואה את עצמו קודם כל ככותב. תמיד הוא ראה את עצמו ככזה. "פרשתי מפוליטיקה. הסיבה שנכנסתי לזה מלכתחילה היא הנסיבות המיוחדות. לפני המהפכה הייתי סופר וגם לאחריה אני סופר. נולדתי להיות סופר, לא פוליטיקאי", הוא אומר בראיון ל-ynet.

ההיסטוריה היא ספר פתוח

בכל זאת, רמירז מסתכל לאחור בצורה שקולה ומלאת פרספקטיבה וגם קצת עצב: "אני חושב שמה שהשארתי זה בעיקר את הרצון הגדול לעצב מציאות שונה. פעילות היא החיים, לא התוצאה. לא אוכל להעיד על עצמי, אבל ההיסטוריה היא ספר פתוח ואני יכול לכתוב רק את הספר הפתוח שלי". 

את הפעילות שלו רמירז מרכז בעשייה ספרותית חוץ כתיבתית; בעבר הוא הקים את ה"שתים-עשרה", קבוצת אמנים ואינטלקטואלים שמחתה כנגד הדיקטטורה של סומוזה. הוא הקים גם מספר הוצאות לאור, ודומה שכמו כריש - הוא חייב להיות כל הזמן בתנועה.

איך היית מגדיר את ניקרגואה במשפט אחד?

"ניקרגואה היא מדינה פיצפונת שיום אחד ניסתה לחולל שינוי מאוד משמעותי בדי.אן.איי שלה. עכשיו, אחרי תקופה ארוכה, המדינה חוזרת שוב לצללים. זה כמו זיכרון שחוזר אלינו שוב, אנחנו שכבר היינו שם".

עירוב של ספרות ופוליטיקה אינו המצאה ניקרגואית. גם מריו וארגס יוסה התנסה בזה בפרו. זה לא ממש הצליח לו. אבל באמת שכמו יוסה, רמירז הוא קודם כל איש ספר. הוא מתהדר ברזומה של 15 ספרים, חלקם זכו בפרסים ספרותיים, ועד כה תורגם ל-15 שפות.

בין המחלות של פלובר לגסטפו

עתה יוצא בעברית "אלף ואחת מיתות" (כתר, סדרת ליברו - סדרה חדשה לספרות לטינית), שמספר על אדם שמגלה צילומים של צלם בשם קסטיון. הוא יוצא בעקבותיהם למסע חובק יקום, החל בארמונות בלב הג'ונגל ועד גטו ורשה, שם שימש קסטיון כצלם הרשמי של הגסטפו; מסע גילוי, מסע הרפתקאות, מסע לתוך עצמו, כמיטב המסורת הלטינו אמריקנית, מסע מטורף שעובר גם בין תחנות כמו דיון במחלות המין של פלובר והכל כתוב במין מזיגה מיוחדת של הומור, טלטלות עליליתיות וסוריאליזם במינונים מדויקים.  

"כמובן שהושפעתי מגבריאל גרסיה מארקס וחורחה לואיז בורחס, אבל הייתי מוסיף לזה גם את חואן רולפו, שלימד אותנו, את כל הכותבים של הדור שלי, איך לתאר את המציאות בשפה אפקטיבית ולמעשה פתח לנו את הדלת למודרניות. אני לא חושב שאפשר לכנות את הספרות שלי כאקזוטית, זו סתם מילה ריקה מתוכן. כמו כל סופר אני רואה את עצמי כמי שכותב על המצב האנושי, וזה לא קשור לאזור גיאוגרפי או תרבותי".

ניקרגואה. חוזרת לצללים (צילום: AP)

רמירז, יליד 1942, נשוי לגרטרוד, אב לשלושה וסב לשישה. למעשה, הוא לא ממש יושב כל היום בניקרגואה וכותב על המצב האנושי: הוא מקרה קשה של חיידק נסיעות חסר שובע. "זו תמיד הרפתקה עבור הרוח, אפילו אם אתה נשאר באותו מרחב גיאוגרפי", אומר רמירז, שכבר הספיק לראות חתיכת פלנטה ב-57 שנותיו.

בישראל עוד לא היית?

"אני מאוד רוצה להגיע לישראל, עוד מאז שהייתי ילד ואני מאמין שאגיע, אני שומע קולות עתיקים קוראים

לי משם. סבתי היתה קוראת אדוקה של התנ"ך, וממנה למדתי את כל ההיסטוריה של עם ישראל ותורת ישראל. במובן הזה, להיות מתורגם לעברית זה סוג של הומאז' לסבתי המנוחה. אני בטוח שהיא היתה נדלקת מרוב גאווה אם היתה יודעת שתרגמו אותי לשפת בהקודש".

כפוליטיקאי מרוחק, איך נראה משם הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

"הוא נראה כמו סכסוך שאפשר לפתור אותו קודם כל באמצעות רצון טוב. זה כמו לדמיין שני אנשים שצריכים לגור באותו בית מבלי לרצות לחלוק בו. בכל אופן, כל עוד אני יודע שבישראל קיימים אנשים כמו זובין מהטה ועמוס עוז אותם אני מעריץ - אני יכול לומר שאני מלא תקווה שיום אחד יהיה שלום בין הישראלים לפלסטינים".