בין שתי ערים

צפירה חותכת את השקט. חלושה תחילה, באה מרחוק, הופכת לצליל רקע יציב למשך דקה או שתיים, עד התאיידותו, וחזרה אל תוך הדומייה. זוהי שעת דמדומים, או בשמה הספרותי-פיוטי – שעת בין-ערביים, שעה שבה טבעת לא נראית מחבקת את ירושלים. פעם אורח אחד הסב את תשומת לבי לכך, ולא ידעתי להסביר את התופעה. לא ראיתי כמוה בשום עיר אחרת. אולי זה אותו משחק מפורסם של אור ואבן, ואולי משהו אחר שאין לו שם מפורש. או בעיני המתעקשים – אולי משהו שקשור דווקא לשם המפורש.

ביום הזה בשבוע, אחרי הצפירה המכריזה רשמית על התקרבותו של ליל שבת ("ליל שישי" בפי "חילונים" כמוני), יש בשעה של טרם-ערב גם מֵרחבוּת הלב, סוג של אנחת רווחה – עת לנוח. שקט עמוק, שלווה וחמדת העונג שמבטיח יום המנוחה שהתחיל. כמו קפיץ דרוך שהשתחרר סוף-סוף. עצירה. יציאה מתחומי הזמן הליניארי, זמן החול, אל זמן כמו-מטאפיזי, כאילו רחצת באור, ומטוהר וחופשי אתה יכול לחזור אל עצמך. זמן שבו אפשר, מותר, לצפות לחסד פתאומי.

לפעמים – באין לך מקום – אתה מאמץ לך עיר. את ירושלים אימצתי לי לבית מאז באתי ללמוד בה. ומִשקע כל השבתות שלה, שידעתי מאז ועד ליום העזיבה, רובץ בתוכי. עיסה של שבתות במעונות הסטודנטים בגבעת רם ובהר הצופים, מנקודת מבט של מעין "תושבת ארעית", ושבתות בדירות שכורות במרכז העיר ובמושבה הגרמנית, מנקודת מבט של מי שבאה להשתקע, ושבתות בדירה קטנה באחת השכונות החדשות שהסתפחו אל העיר אחרי המלחמה ההיא שלוּותה באופוריה, שכונה שרובה גושים מסיביים של אבן לבנה, ירושלמית, ומיעוטה איים ירוקים של עצים וצמחייה – מנקודת מבט של "תושבת קבע", ושבתות שלאחר עזיבת ממלכת האבן המשמימה ושיבה אל האזור הישן של העיר – בבית שיכון באזור ירוק ושקט, לא רחוק מהשכונה שהיתה פעם מקום מושבם של הייקים והדיפה ריחות של ברלין וּוינה והיתה עטופה געגועים למקומות אחרים – מנקודת מבט של תושבת-טיילת.

ובכל זאת, יש משהו שמאחד את כל השבתות ההן. שבת בירושלים מתייחדת במין טריטוריה חוץ-זמנית, זמן הקודש. לתחושת הרווחה, והשקט, ורחבות הלב – נלווית איזו חוּמרה, רצינוּת גדולה, חגיגית. פעם היו קוראים לזה "הוד". כאילו העיר מתעלה גם בחלל, מתרוממת לה לשמים ונשארת תלויה כך באוויר כמו בתמונות של ציירים-נאיבים-לתיירים, מהסוג שמוכרים בגלריות שבקרבת מלון קינג דייוויד – אם תרצו, ירושלים של מעלה. כאילו הוחזקה בכפו של אלוהים.

קוסמופוליטיות ללא שום פתיחות

זו כנראה אותה "נשמה יתרה" עלומה שממלאת את העיר עם "צפירת השבת" ומתפוגגת למחרת עם ערב. עוד לפני הישמע הצפירה, המבדילה רשמית בין קודש לחול, מתחילה תנועה ברחובות ירושלים. קבוצות-קבוצות, משפחות-משפחות, חבורות-חבורות. לעתים רחוקות – יחידים.

חלק מהגברים עטופים טליתות. נשים בשמלות של שבת, בסגנון שנע בין הזרוק-ההיפי (שכונת נחלאות וסביבותיה), דרך החגיגי-המחמיר ועד החגיגי-המתהדר והצבעוני יותר של באי בית הכנסת הגדול, עם שלל הכובעים וכיסויי הראש הנלווים.

רבים מן הגברים – באזורים שבהם רוב התושבים נמנים עם הזן הדתי-לאומי – בחולצות לבנות. גם הילדים והנערים. הילדות ברחביה וסביבותיה – בנעלי לכּה מבהיקות ושמלות שעושות אותן דומות לבובות קטנות. גם נערות חרד"ליות טיפוסיות מחליפות ביום הזה את נעלי ההתעמלות בנעליים נשיות יותר.

בתי הכנסת מקבלים את פניהם של הבאים לקבל את פני מלכתם. רבים מבאיהם אפופים שמץ מאותה חגיגיות מעורבת בחומרת-מה. ואומרים שמחה. יש זוגות שפניהם נוהרות. איש ואישה מאוחדים לפני אלוהים. קהל המקודשים בסוד. ביניהם חומקים הלא שייכים – חילוניה של העיר. כאלה שיחסם לאדון עולם נע בין הלא מוגדר למתריס. בבגדי חול. בארשת של חול. הם שמחים ליום מנוחה. רוצים לבלות אותו עם החברים, עם המשפחה. לפעמים ביחידות. הם נראים כחותרים נגד הזרם הכללי. מי מטייל עם הכלב ומי עם הילדים. מעטים נוסעים על אופניים. ויש ההולכים בגפם. יום השבת דוחק אותם לשולי העיר, למתחמי בילויים הידועים רק להם. גם אם הם נמצאים במרחק שני רחובות מהמרכז.

קשה להם, לחילוני העיר, להתעלם מהשבת האומרת קודש. קשה שלא להידבק מעט בקודש הזה. וכמו כמעט כל מעשה בעיר הזאת, הטעונה משמעויות עד להתיש, גם הדרך שבה אדם שלא נמנה רשמית עם שום זרם דתי בוחר לבלות את השבת מתפרשת כבעלת משמעות. אי אפשר שלא להרגיש שהעיר כמו עוברת ביום הזה לפאזה אחרת, למימד אחר. אי אפשר להתעלם מפמוטים עם נרות בחלונות.

אז אם אתה צעיר (30 פלוס-מינוס), או אם יצא כך שלא בנית לך תא משפחתי מסודר גם אחרי שעברת את הגיל הזה (אבוי לכל אלה בעיר הקודש! מעטים מקומות הבילוי שנותנים להם מקום, והמשפחתיות העוטפת כל כך גורמת להם להרגיש חריגים, "חורגים מן השורה"), ובחרת לבלות את ליל שבת באחד הפאבים במגרש הרוסים, או קרוב למרכז העיר, או במתחמים החדשים – יש בכך משום התרסה. חילוניות מופגנת, מוחצנת, דווקאית. "אני אראה לכם מה זה! אני בוחר לשטוף את השבת שלי בוודקה או בטקילה או בקוניאק, במקום לברך על בואה ביין קידוש". גם אם אתה בכלל לא מתכוון להתריס, אתה נתפש כמי שעושה פעולה הפגנתית.

רבים אחרים בוחרים לסגת לחלל הפרטי של הבית. שם הם מוצאים מפלט מהקודש שאווירהּ של העיר רווי בו. מנסים ליהנות משני העולמות: קודש וחול. להשכין ביניהם שלום. יש גם הזן המשונה שמדליק נרות ואחר כך הולך לפעילויות "חילוניות" למיניהן, כמו פאבים ומסעדות.

בשבת עצמה חילונים מעטים מאוד נראים ברחובות העיר. הם כמעט לא מטיילים בה. רובם הולכים בתכליתיות מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת. המרחב הציבורי מתמלא משפחות דתיות עם ילדים בשלל גילים ועם עגלות תינוקות. זוגות מבוגרים, זוגות צעירים, חבורות של נערים-נערות. נחת של שבת על פניהם. בשכונות המבוססות שסביב מרכז העיר – רחביה, קטמון הישנה, המושבה הגרמנית – השיחות של העוברים ושבים מתנהלות לרוב באנגלית ובצרפתית. העברית כמו הולכת ונדחקת מהאזורים האלה יחד עם החילוניות.

אבל אין בריבוי השפות הזה שום קוסמופוליטיות, שום פתיחות. הוא רק מדגיש את זרותך. אי-שייכותך. אתה לא חלק מן המניין. אם יחסיך עם אלוהי היהודים סבוכים או לא קיימים, כל הקודש הזה מקיא אותך מתוכו. על רקע חולצות השבת המבהיקות בלובנן אתה מרגיש ברוד כל כך, מרובה כתמים... זה מבליט את כל גוני האפור-שחור שבך. ואם גם בעממיות של השכונות הפחות מבוססות, שאוכלוסייתן מסורתית וגם חילונית, כמו השכונה החדשה שגרתי בה פרק זמן ממושך דיו, אתה לא מרגיש בבית – לא נותר לך אלא לצמצם מגע עם החוץ ולהתכנס פנימה. או ללכת לאחד מבתי הקפה או המסעדות (הלא מעטים, אגב!) שפתוחים בשבתות. בעלי משפחות רבים בוחרים לרדת בשבתות אל מרכז הארץ, אזור שיש בו הרבה יותר פארקים ומקומות שנעים לבלות בהם עם הילדים, ולא להרגיש מיעוט הולך ונדחק. ונכחד.

יש עוד דרך לבלות שבת בירושלים – להתארח אצל חברים דתיים (ההגדרות האלה הן בעינַי תוחמות, וצרות, ומגבילות, ובעיקר חוטאות לאמת, אבל זה לא המקום להתייחס לכך). עיר שעד לפני עשור בערך התברכה בגיוון האנושי שלה, הולידה, יש לי הרושם, לא מעט חברויות כאלה, שוברות סטריאוטיפים וחוצות גבולות.

זה מקום שאפשר להתרווח בו באמת. ולשאוף מהנחת, ממנוחת הנפש האמיתית. בִּמקום לראות מהדורת חדשות של ליל שבת - לאכול סעודת ליל שבת ולשמוע קצת זמירות. וליהנות מהאווירה המשפחתית העליזה, מהשיחה על פרשת השבוע וגם מהעקיצות הקטנות שמחליפים ביניהם הילדים, שמקימים מהומה עליזה סביב השולחן. ליהנות מהזמן היקר הזה שבו אתה מצוי מחוץ להישג המידע הזורם בערוצים האלקטרוניים – כי הערוצים האלה מנותקים היום. יש חיבור לערוצים אחרים. ב"מרחב המוגן" הזה, המשקיף אל המרחבים הפתוחים של כפר ערבי, אפשר לספוג שלווה ולנהל שיחה אמיתית, בלי הפרעות חיצוניות שמאפיינות שיחות חולין – כנראה, כמו פעם, לפני היות הטלפון והרדיו והטלוויזיה.

שבת ללא נחת

עוד ערוץ אחד שבו יכולה לזרום השבת הירושלמית הוא הליכה לחלק האחר של העיר, שיום של קודש שלנו הוא לה יום של חול. העיר העתיקה. זה, שוב, "מתחם" אחר לגמרי. מקום שבו שוקקים חיי מסחר. מקום שבו מקבלים אותך באדיבות – אגב, רובנו לא מבינים את שפתו, וחבל שכך – אבל האוויר רווי מתח שלפעמים הוא רק מרומז ולפעמים מוחשי מאוד. מקום שבו מצלצלים פעמוני הכנסיות והמואזינים קוראים למאמינים להתפלל. מין חו"ל במרחק קצרצר מהבית. זה מרחב זר שתמיד מסקרן להציץ אליו.

בכלל, טיול בשבת בירושלים הוא טיול בין העולמות. מה בין העיר העתיקה לשכונת גאולה ולמאה שערים? ובין קטמון הישנה לקטמונים. ובין כל אלה לגילה ולארמון הנציב ולעמק רפאים ולעמק המצלבה ולגיא בן הינום שבו שוכן הסינמטק של ירושלים, אשר היה פעם אחד המקומות היחידים שהיה אפשר לראות בהם סרט ולשבת בבית קפה בליל שבת.

ובכל זאת, כאמור, ירושלים היהודית כולה מתאפיינת באווירת שבת שיש בה חומרה של קודש. יהודי אחד, שהיה בסופו של דבר למייסד של דת אחרת, אמר פעם ש"השבּת הוּכַן בַּעֲבוּר האדם ולא האדם בעבור השבת. על כן בן-האדם גם אדון השבת הוא" (הברית החדשה, מרקוס, 27-26).

ירושלים כמקום מוכלל, כהפשטה לצורך מאמר זה, דוחה את ראיית העולם החדשה, האנתרופוצנטרית. היא שמה את האל במרכז. היא מבקשת מן האדם להתעלות, לעשות עצמו קודש לשבּת, להתבטל בפני מה שלמעלה ממנו. קיצורו של דבר, ירושלים משאירה מעט מדי מקום לאדם החילוני; או שמא האדם החילוני השאיר בה מעט מדי מקום לעצמו. ולכן מי שהוא "חילוני עד כאב", כמו שכתב יעקב רוטבליט ("היא חזרה בתשובה"), וגם מי שבוחל בקודש שיש בו מן ההתחסדות, מתקשה למצוא בה נחת, ובוחר לא פעם להעתיק את מקומו לעיר הגדולה האחרת שלחוף הים, שיש המכנים אותה "הבירה האזרחית". אל העיר אשר אימצה בחום את ראיית העולם האחרת, שהתחילה להשתרש בעולם המערבי מימי הרנסנס ואילך, ולפיה שבת נועדה לבני אדם.

שבת בהיסח דעת

כמו לכל מדינה המכבדת את עצמה, יש לנו שתי ערים המתחרות על הבכורה. אבל שלא כמו אצל עמים אחרים, אחת מהן מכתירה את עצמה לעיר הקודש והשנייה טוענת לכתר החילוניות. וכבר נכתב הרבה מאוד על קרבתן במרחב וריחוקן ברוח. "הבדל של שמים וארץ" – זה לא רק קלישאה במקרה הזה.

תל-אביב החצופה והצעירה בת המאה או-טו-טו התפרקדה בנון-שלנטיות על חוף הים, כהתגשמות השאיפות של מייסדי המדינה לשיבה לנורמליות. העיר העברית הראשונה נבנתה קרוב-קרוב לאדמה, ושלא כמו חברתה-יריבתה הישישה בת השלושת אלפים, אינה נושאת עיניה לשמים ואינה מנסה להתעלות מעל למציאות הארצית, הפשוטה, גם באותו יום בשבוע המכונה שבת קודש.

לתל-אביב השבת נכנסת בהיסח הדעת – לא בקול תרועה רמה, לא בצפירה שמפלחת את האוויר, "אלא בדפיקות, בהרבה אשנבים, בכניסות צדדיות, בהרבה דפיקות לב" (יהודה עמיחי, "לא כברוש"). כשהמולת הרחוב ובתי הקפה שוככת מעט-מעט. כשרחובות המסחר מתרוקנים. כשהשדרות שוקטות והאנשים בהן מתמעטים. היא לא כופה את עצמה עליך בשום דרך – היא ליברלית לגמרי. כרוח העיר שאימצה לה כ"אני מאמין" את הסיסמה "חיה ותן לחיות", לטוב ולרע.

אתה יכול לבלות את שבתותיך ככל שתאבה. תרצה – תשב בליל שבת בבית הקפה או בפאב השכונתי עד השעות הקטנות של הלילה. תרצה – תבלה בבית – לבד בפיג'מה מול הטלוויזיה או ערב לשניים בד' אמות. תרצה – תעלה על אופניים ותצא לרכיבה של ערב בשדרות ועל הטיילת. ובלילות שבת של קיץ אפשר אפילו לרחוץ בים. באותה אדישות מחויכת שבה העיר מקבלת את פני ה"מהגרים" אליה – תרצה תבוא לא תרצה לא תבוא – היא כמו אומרת לך. ובשפה אופיינית: תעשה מה בראש שלך. מה שתרצה, סחתיין, בכיף. ו"כיף" היא מילת מפתח בעיר שהעלתה את ה"קוּליוּת" ואת ה"חיים הטובים" על ראש שמחתה.

הדברים שאתה בוחר לעשות בשבת אין להם שום פירוש-על, שום משמעות נלווית, הם נשארים ברמת הפשט – דברים כפשוטם. לא "נגד" ולא "בעד". בשבתות שדרות העיר מתמלאות מטיילים – משפחות עם ילדים וזוגות ויחידים. ואפרופו יחידים, תל-אביב מקבלת אותם כמות שהם. בניגוד לירושלים, שמדגישה את יחידותו של היחיד וגורמת לו להרגיש חריג, תל-אביב אוספת אליה באותה אדישות חביבה-מקבלת את כל ה"חריגים", יהיו אשר יהיו. הייאוש כאן, ללא ספק, יותר נוח.

אבל זה במאמר מוסגר.

ואם נחזור למטיילים, יש בהם שמתהלכים גאים כמו טווסים – להיראות בציבור עם בת הזוג החדשה, למשל – ויש שסתם הולכים להנאתם. תהלוכת שבת עליזה וססגונית במיוחד מתנהלת בשדרות רוטשילד, שגם בתי הקפה שלה שוקקים בימי המנוחה כמעט כמו בימי החול. בשיינקין וברחובות הסמוכים פוגשים בשבת גם לא מעט נציגים של ציבור אחר לגמרי – בני הקהילות החרדיות שחיים כאן בדו-קיום שהוא בעינַי כמעט פלאי. לצד שיינקין ובנותיה, שיש בהן לעתים אווירה כמו-קרנבלית, הם מנהלים את חייהם בלי כל התרסה. בשקט ובענייניות. כך גם בשבתות – הולכים לבתי כנסת וחוזרים מהם, כמובדלים מהשאר. חיים את חיי הקודש שלהם בתוך החול, כמו במישור מקביל. לא נרתעים להישיר מבט. ובין אלה לאלה – ה"ברסלבים" עם הכיפות הלבנות הגדולות שלהם, שגם בהם יש משהו קרנבלי.

רבים מאוד הם הרוכבים והרוכבות על אופניים. מיעוטם בחליפות ספורטיביות ובקסדות רכיבה, רובם בלבוש אגבי נון-שלאנטי או, מה שנוגע לבנות העיר, כזה שיש בו שמץ של התרסה – אנחנו נשים משוחררות. סוג נפרד של מטיילים הוא בעלי הכלבים. גם בהם יש שמציגים לראווה את כלביהם הגזעיים והמטופחים, אבל הרוב פשוט מטיילים להנאתם. טיול של שבת עם כלב. חוץ מאהבת בעלי חיים, יש בהחזקת כלב גם שמץ של "איניוּת" – כמו באופניים אופנתיים ובשאר אביזרים.

תל-אביב רחוקה מלזלזל בצד החומרי של החיים. או בצידם הפיזי. או בהנאות החושים. גם בשבת היא נשארת, כאמור, קרובה לאדמה. דווקא הרוחניות שבה נחבאת יותר אל הכלים, אין בה תובענות והפגנתיות כמו בירושלים. השבת היא המשך טבעי של השבוע, של החיים. חלק מהזמן הארצי. היא קודש להנאות החיים הפשוטות – קריאת ספר טוב, טיול בפארק, רחצה בים, ישיבה בבית קפה, וכמובן, גם דברים שהצנעה יפה להם.

ומי שחשקה נפשו ב"פעילויות תרבות" – יכול ללכת לתיאטרון או לקולנוע או להופעה. דווקא בתי הכנסת באזורים רבים בה לא מתמלאים גם בשבתות. גם תל-אביב נחלקת לרבעים-רבעים, כל רובע והאווירה שלו. עם זאת, אין רובע – לפחות בחלק הישן של העיר – שאין בו שפע של בתי קפה – מוסד שמתייחסים אליו כאן כמעט ביראת קודש.

אבל בתור ירושלמית בעברהּ הלא רחוק, בתור "מטיילת בין העולמות" "בדרך לשם שאין לו אף פעם שום כאן" (אלכסנדר פן, "רחוב העצב החד-סטרי"), משהו בכל זאת חסר לי בשבת התל-אביבית. חסרה לי ה"נשמה היתרה". חסרים לי השמים. חסרה לפעמים ההבדלה בין קודש לחול (לא, לא הקודש המדומה והמתחסד, אלא משהו עלום שמזכך את הנשמה ומרחיב את הלב), כי לא תמיד מרגישים כאן בכניסת השבת. חסרה לי התחושה שעירי מוחזקת בכפו של אלוהים.

אני חולמת חלום בלתי אפשרי: סינתזה בין שתי הערים. עיר נטועה היטב באדמה וראשה – בשמים. ואולי יש בתל-אביב גם שמץ מזה – היא עיר של חולמי חלומות, עיר שרוח וחומר משמשים בהם בערבוביה. כך או כך, אני בוחרת בינתיים בפְּשט של השבת התל-אביבית. בשעת הצורך, תמיד אוכל לקפוץ לירושלים ולהרגיש קרובה יותר "לשם".