עבדי השם או עבדים לחמץ?

בסרטה העלילתי של הדר פרידליך, "עבדי השם" מסופר על תמר, נערה דתיה העומדת לחגוג את בת המצוה שלה. הימים הם ראשית חודש ניסן. לקראת בת המצוה שלה היא לומדת על טומאה וטהרה. תמר אינה מצליחה לשים גבול לחשש מפני הטומאה שהחמץ מסמל בעיניה, היא רודפת בכפייתיות אחרי הטהרה, הנקיון וביעור החמץ עד כדי פגיעה בעצמה. החיים שלה מלוּוים בקולות פנימיים אובססיביים המנסרים בראשה והופכים כל ריטואל דתי לאקט כפייתי.

לקראת הפסח

פסח תשס"ט ממשמש ובא. כמו תמר ב'עבדי השם', רוב היהודים-הישראלים ינקו את בתיהם ברמה כזו או אחרת, מי מתוך חובה הלכתית ומי מתוך רצון לקרצוף שנתי של הבית. אולם האם ביעור החמץ יכול באמת להסתיים? האם הבית יכול להיות סטרילי לגמרי מחמץ? באשר אנו בני-אדם, החמץ (וגם האבק והלכלוך) קיימים בעולם והמצאותם בו אינה תלויה רק בנו. אנו רוצים שביתנו יהיה ממורק ונקי מחמץ, אך מה אם עכבר יכניס חתיכת לחם בדיוק בשניה שבה פתחנו את הדלת לאחר גמר ניקוי החמץ, כשלא הבטנו מטה?

האם יש גבול לחשש מהחמץ?

במשנה מסכת פסחים נידונה בדיקת החמץ, המתבצעת ערב חג הפסח. בפרק א, משנה ב' טוענים חכמים: "אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום; אם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר - אין לדבר סוף".

לפי חכמים, לאחר בדיקת החמץ אין אנו צריכים לחשוש שחולדה גררה חמץ מעיר סמוכה לעיר שלנו, ומחצר סמוכה לבית שלנו. עלינו להשלים עם הבדיקה שנעשתה, ולא לחשוש שחמץ אותו לא גילינו מצא את דרכו אלינו. במשנה זו מצוי מתח בין ביעור החמץ החיצוני לבין החמץ כישות (או אפילו כחרדה) מנטלית, הטורדת את המאמין מעבר לכל מידה ופרופורציה. מדוע חשים חכמים צורך לומר לנו את זאת?

הפולמוס הוותיק בין בית הלל לבית שמאי

פולמוס זה הוא אולי המפורסם ביותר בתולדות ההלכה: בית שמאי נטו להחמיר, בית הלל – להקל. סביר להניח שהכוונה במשנה לעיל (ובטענה "אם כן אין לדבר סוף") היא לבית שמאי וממשיכיהם, עליהם נמנה רבי יהודה בן אילעאי, התנא הארץ-ישראלי בן המאה השניה לספירה. יש שני נימוקים מרכזיים לכך: ראשית, בהמשך רצף המשנה דורש ר' יהודה לקיים שתי בדיקות חמץ נוספות, לפני פסח. ברם, חכמים שוללים את הצורך בהן. בכך הם אומרים לרבי יהודה שיש בריבוי הבדיקות הזה הפרזה, חוסר סבירות.

שנית, מתוך בדיקה של מופעי הטיעון "אם כן אין לדבר סוף" בהקשרים הלכתיים נוספים בספרות חז"ל, עולה שטיעון זה מכוון כמה פעמים כלפי רבי יהודה בן רבי אילעאי (ראו משנה יומא א, א'; משנה סנהדרין ו, ב' ועוד). ר' אילעאי היה תלמידו של ר' אליעזר בן הורקנוס, שהיה תלמידו של שמאי הזקן. דעותיו של ר' יהודה מופיעות מאות פעמים בויכוחים במשנה. הויכוח של חכמים עמו, הוא למעשה המשכו של פולמוס מוקדם בין בית הלל לבית שמאי. מה טיבו של ויכוח זה?

לחיות בשביל ההלכה או לשמור את ההלכה בשביל החיים

הויכוח של חכמים עם רבי יהודה, נסוב רבות על שאלת סופיותה של ההלכה: האם ההלכה ניתנה לבני אדם ויש ליישמה בעולם מורכב, או שעל היהודי מוטלת חובה אבסולוטית שאין הוא בן חורין להבטל ממנה לעולם, גם כשאין הדבר ביכולתו ואחריותו?

חכמינו היו מודעים לפן הרגשי של שמירת המצוות, של השאיפה למלא את צו האל באופן מיטבי. אלא שרצון זה עלול להיות מלווה בחשש ללא קץ. "אם כן אין לדבר סוף" מבטא את חששם של חכמים מפני החרדה האינסופית המלווה את ביצוע המצווה. חכמים הזהירו מפני תפיסה קיצונית של ההלכה, וניסו "לעשות סייג לתורה", אבל במובן הפוך מזה שאנו רגילים לקרוא במסכת אבות: לעשות לתורה סייג – מפני עצמה, פן תעביר חרדת קיום המצווה את היהודי על דעתו (ואולי גם על דתו).

בין טבילה לטביעה במקוה

במהלך הסרט 'עבדי השם', שהוזכר למעלה, שופכת תמר את פירורי הלחם על הפסנתר שבבית הוריה, לאחר התחבטותה בנושא בדיקת החמץ. הדבר מתרחש מתוך כעס וזעם על הקולות הסותרים המנסרים במוחה: "התורה החמירה בחמץ..." לעומת "אבא בדק כבר את החמץ". יוצא שהאובססיה שלה לטהר מביאה אותה בסופו של דבר לטמא.

בעיניה, אם העולם הוא טמא מיסודו אז אין סיכוי לטהרו. משנואשת תמר מלנקות את הפסנתר, מציפה אותה תחושת אשמה; היא רצה למקוה, בנסיון להִטהר. סוף הסרט משאיר את הצופים עם סיטואציה אניגמטית מאד, בה טובלת תמר במקוה – ולא ברור אם היא כלל יוצאת ממנו.

ואילו אנו, המנקים את הבית מחמץ לקראת פסח, נותרים עם שאלות קשות: מה הגבול בין החמץ הריאלי לחמץ שבתודעתנו, כיצד יש להשבית את החמץ שבעולם ובתוכנו ומהו הגבול הסביר לכך? האם העולם שלנו הוא בבסיסו טהור או טמא? האם וכיצד עלולה דת חיים להיהפך לסם מוות?

יום עיון בנושא "ביעור חמץ פנימי וחיצוני ועל חומרות והידורים" ייערך מחרתיים (יום ג') בבית הכנסת של הקהילה הדתית לאומית במזכרת בתיה, רח' שקולניק 12. בתוכנית: צפיה בסרט "עבדי השם" ורב שיח בנושא.