מי שימצא את איילת יקבל מצה עם שוקולד

לפעמים החיים נורא קלים. איזה יופי כשלפני פסח יוצא ספר שכל כך קל להמליץ עליו כמתנת אפיקומן וכדי להוסיף סימטריה וחן, הספר עצמו עוסק במשחק מחבואים אפיקומני. "מי ראה את איילת?" הוא ממתק חרוסת שכתבה וציירה רינת הופר. "אמא מחפשת את איילת. / מי ראה כאן ילדה מתולתלת / עם שמלה בצבע תכלת? / היכן, היכן היא מטיילת?"

לאורך הספר תחפש אמא את איילת בכל מקום בבית ובחוץ, אבל אנחנו יכולים להיות רגועים, כי בכל דף, אנחנו רואים את מה שאמא לא רואה. אנחנו רואים את איילת.

כולנו מכירים את הקטע שחוזר על עצמו לפחות פעם אחת בכל הצגת ילדים, שבו השחקן הולך לרוחב הבמה במבט מודאג, יד אחת מאהילה על עיניו ושואל: איפה פוצפיץ? אני לא מוצא את פוצפיץ! מישהו ראה את פוצפיץ? וכל הילדים שואגים באקסטזה: מאחוריך!!! והוא מסתובב אחורנית, אבל פוצפיץ הזריז מסתובב גם הוא, והילדים מצביעים וצועקים, צועקים ומצביעים.

אפשר להגיד ש"מי ראה את איילת?" עובד על אותו שריר, אבל עם הרבה יותר סגנון ופחות רעש. הופר היא מהיוצרים הנדירים שמצליחים באמת לכוון לילדים, בלי לקרוץ למעלה או הצידה. היא שומרת על פשטות משובחת וזו האיכות המסובכת ביותר להשגה בספרות ילדים. ככל שגיל קהל היעד צעיר יותר, כך קשה למצוא עבורם ספרים טובים.

ספרי ילדים מי ראה את איילת? (עטיפת הספר)

ובכל זאת, הופר מכינה לילדים ולהורים שתי הפתעות, שאחת מהן גרמה לי מבוכה אמיתית. באחד העמודים, מביא הדוור חבילה גדולה ואנחנו נדרשים לקפל את קצה העמוד כדי לסגור את החבילה. למרות שמינקות למדתי לשנן את מספר העמוד בו אני נמצאת לפני שאני סוגרת את הספר כדי לא לקפל עמודים, עמדתי במשימה בכבוד. יצא מאוד יפה.

אבל במקום אחר, אנחנו נדרשים בפירוש לגזור את העמוד כדי ליצור צורת שמיכה אלכסונית. שוב ושוב קראתי את ההוראות: "לגזור לאורך הקו המקווקו. החלקים הצהובים מיותרים". אין יותר ברור מזה ובכל זאת, בכל פעם אני לוקחת מספריים ומשתפנת. מה, לגזור? באמת? איזה פחד. הרי אסור לגזור ספרים.

אי אפשר להתעלם גם מהעובדה שאיילת היא כבר גיבורה ספרותית מוכרת ("איילת מטיילת") ונעים לפגוש אותה בהרפתקאות חדשות. לסיכום, אפשר להחליט שמי שימצא את המצה – יקבל את איילת ומי שימצא את איילת – יקבל מצה. עם שוקולד.

בכיסים של גילי – איריס ארגמן

עוד ספר אפיקומן חמוד עם סיפור נהדר ועיצוב מיוחד הוא "בכיסים של גילי". גילי אוהב להכניס לכיסים קפיצים, ברגים, אצטרובלים, אבנים ואפילו גלגלים שהוא אוסף בכל מקום, ועל כל מציאה הוא מספר לאמא סיפור מרתק. השרוך האדום הוא זנב של אריה שברח מגן החיות, הגולות הן אבנים יקרות מתוך תיבת אוצר, הפקקים הם קונכיות שהביא ממעמקי הים והעלה הוא כנף פיה (שהפיות לא צריכות. אף פיה לא ניזוקה במהלך הכנת הספר).

בסוף הסיפור, בדרך אל הגן, אמא מוצאת ענף ארוך ומספרת לגילי שהוא שרביט של קוסם. "'אני יכולה לעשות בו קסמים ולהפוך כל דבר למשהו אחר', שמחה אמא". גילי לא ממש קונה את הסיפור, אבל בכל זאת, ליתר ביטחון, מכניס את הענף לכיס. אני בטוחה שהוא ימצא עבורו סיפור מוצלח יותר.

איה גורדון-נוי עיצבה את הספר תוך שימוש בגזירי ניר משולבים בצילומי חפצים שונים: כפתורים, מטבעות, כרטיסים ואצטרובלים.

איילת וגילי הם אורחים נפלאים לחג. יצירתיים ונבונים, משעשעים ושובבים. הילדים שלי, לעומת זאת, יקבלו כמתנת אפיקומן גלגיליות וגלגשת. גם כי כבר יש להם את הספרים האלה וגם כי הם צריכים פיצוי על זה שיש להם אמא שמשתמשת במילים כמו גלגיליות וגלגשת.

• "בכיסים של גילי". איריס ארגמן. איורים: איה גורדון-נוי. הוצאת מטר.
• "מי ראה את איילת?" כתבה ואיירה: רינת הופר. זמורה ביתן.

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.