מחאה הכרחית באום אל-פאחם

"קבוצה של ערבים מתכננת להפגין בתל-אביב, קבוצה זו משתייכת לתנועת כל"ג (כיף להיות גזען) שהוצאה מהחוק בשנת 1994, מאמינה בארץ פלסטין השלמה, פועלת לנישול היהודים מבתיהם וקוראת לגירושם מהארץ, מתאפיינת בשנאת יהודים וקריאות כגון 'מוות ליהודים'".

תושבי תל-אביב, אל דאגה. זה לא יקרה. הרי כולנו יודעים שאף אחד לא ירשה לדבר כזה לקרות. ראשית, קבוצה כזו לא קיימת. גם אם היא קיימת, חבריה לבטח לא יעזו לבצע פעולה כזו, ולבטח לא בלב תל-ביב, עיר יהודית לכל דבר. קבוצה כזו לא תקבל שום חסות, לא ממנהיגות ערבית ולא ממערכת המשפט הישראלית ובוודאי לא מכוחות הביטחון הישראליים. מאות או אלפי השוטרים שיגיעו במקרה מדומיין למקום, יגיעו רק כדי לדכא קבוצה זו באלימות המקסימאלית.

אולם ברוך מרזל וחבורתו (להבא, בני כ"ך) מרגישים כל כך בטוחים ונחושים להגיע לאום אל-פאחם, ולקיים את פעילותם הגזענית.

טענתם של בני כ"ך לפיה, כפי שיש זכות לערבים להפגין בתל-אביב כך גם להם הזכות להפגין באום אל-פאחם, היא טענה דמגוגית ושטחית. כדאי לזכור, כי אזרחים ערבים שמגיעים להפגין בתל-אביב, עושים זאת עם שותפים יהודים לדרך ולעמדה - כדי להשמיע קול שמסרבים לשמוע. הם באים לממש את זכותם הבסיסית לחופש ביטוי ומשתתפים בפעולה חוקית, לא מסיתה נגד שום אוכלוסייה, אלא תובעת שינוי מדיניות. זכות זו היא לגיטימית בדמוקרטיה הקיימת.

אולם פעילותם של בני כ"ך באום אל-פאחם לא יכולה להיכלל בזכות לחופש ביטוי, מפני שקריאות גזעניות והסתה אינן חוקיות, לכל הפחות על פי ההגדרות בחוק הישראלי. בזמן שתנועת כ"ך הוצאה מהחוק ב-1994, בני כ"ך היום פועלים בחסות החוק. בחסות בית המשפט העליון ובחסות המשטרה. זה רק סממן אחד שמדגים לאן אפשר עוד להידרדר.

לפני יומיים פרסם מרכז מוסאוא את הדו"ח השנתי אודות "גזענות בישראל", שמתעד גילויי גזענות כלפי האזרחים הערבים, ועל פיו נרשמה עלייה חדה בגילויי הגזענות שתועדו ודווחו לעומת השנה שעברה. הדו"ח גם מתאר את אירועי ההסתה לגזענות כלפי האוכלוסייה הערבית, אירועים רבים של קריאות "מוות לערבים" בכתב ובעל פה.

בני כ"ך, שבאים היום לאום אל-פאחם, מוזנים מגזענות ומזינים אותה. מצד אחד, אם מעשיהם היו מוקעים על ידי החברה, סביר להניח כי לא היו גאים להגיע לעיר. אך העלייה ברמת הגזענות מעודדת אותם ומעניקה להם אשרה לצדקת דרכם. מצד שני, מעשיהם וקריאותיהם של בני כ"ך ואחרים (בדו"ח תוכלו למצוא דוגמאות רבות) והשתיקה כלפיהם, מזינה את הגזענות בציבור היהודי.

כשגישתם "לטפל בערבים" הופכת לשגרה, רבים מחליטים לממשה ותוקפים פיזית ערבים, או - כפי שקרה בעיר עכו בשבוע האחרון - שורפים מכונית של תושב ערבי, או זורקים בקבוק תבערה לעבר ביתו של אחר.

בפני תושבי אום אל-פאחם עומדות היום שתי אפשרויות: להתעלם מפעילותם ולהמשיך בשגרה, או לשלוח מסר חד וברור, כי גזענים אינם רצויים בעיר.

גישת ההתעלמות הגיונית במיוחד לאור הפרקטיקה של חבורה זו, לפיה פעילותם של חבריה עולה למדינה (ולנו כמשלמי מסים) ביוקר, בהתחשב בעלויות של הצבת כמות גדולה של שוטרים בפאתי אום אל-פאחם. מצד שני, ההתעלמות מביאה לאובדן אנרגיות ולבזבוז כוחות. עיתונאים, צלמים וצוותי טלוויזיה מגיעים לשם, ועוסקים באירוע כל היום. תושבים רבים, מאום אל-פחם ומחוצה לה, מגיעים באותו יום להזדהות ולמחות. ובני כ"ך חוגגים שהעסיקו את כולנו.

גם אם ההתעלמות היא הגיונית, במיוחד בהתחשב במשחק הנשנה של בני כ"ך, תושבי אום אל-פאחם לא יבחרו בה, ובצדק. הרי האיום הוא לא על אום אל-פאחם בלבד אלא על האוכלוסייה הערבית כולה ועל קיומה. הרי גם האוכלוסייה הערבית, תתפלאו לדעת, מתמודדת כל יום עם האיום על עצם קיומה.

האזרחים היהודים מתבקשים לנקוט עמדה ברורה נגד הגזענות המשתוללת, שפעילותם של בני כ"ך היא רק אחת מביטוייה. בני כ"ך אינם העשבים השוטים של החברה הישראלית כפי שלרבים נוח לחשוב. גזענות הפכה לשגרה, דבר שצריך ראשית להתבייש בו, ושנית לפעול למיגורו. זהו אינטרס גם של יהודים.