ריאליטי זה לא תירוץ להטרדה מינית

לכאורה, אין כאן שום בעיה; מדובר בסך הכל בעיתונות מציצנית ברמה ירודה. הדוגמנית עדי נוימן, שמשתתפת בתוכנית "האח הגדול", צולמה בזמן השתובבות עם הדוגמן דודי מליץ, והמצלמה קלטה, כביכול, שנוימן לא לובשת תחתונים. הבלוגר, שצילם, שידר את סרטון הווידיאו. עיתונות האינטרנט הממוסדת הזדרזה לחבק את הבלוגר, ולשדר את הסרטון, שוב ושוב, ולהזמין את הקוראים בכותרות מאירות עיניים להציץ לנוימן מתחת לחצאית. אז איפה הבעיה? הרי נוימן היא סלבריטאית, שבחרה להשתתף בתוכנית של סלבריטאים, שכולה מציצנות מוזמנת לחייהם של סלבריטאים. מה יש לה, ולנו, להתלונן?

ובכן, זו הבעיה: הבלוגר שצילם ושידר, והעיתונות הרצינית שבחרה להדהד את השידור, עברו את הגבול. הם חצו קו, שאין לחצות אותו. זהו הקו של הגוף, שהוא גם הקו של ההסכמה. נוימן לא יזמה ולא ביקשה שיצלמו אותה מתחת לחצאית. הצלם ועיתוני-האינטרנט כפו עליה את הצילום ואת פרסומו. חמור מכך: הם חדרו לתחום הפרטי ביותר שלה – לגופה – ועשו בו כבשלהם. הם לא ביקשו ולא קיבלו את הסכמתה.

מיניות היא לא דבר רע

הנה, זה כבר צריך להיות ברור. אחת ההגדרות המקובלות ל"תקיפה מינית" היא זו: "כל התנהגות מינית, או מעשה מיני, הנכפים על אשה, גבר, ילד או ילדה, ללא

הסכמתם". והנה ההגדרה המקובלת בחוק ל"מעשה מגונה": "כל תקיפה מינית שאינה כוללת חדירה אך נועדה לשם גירוי, סיפוק, או ביזוי מיני".

כלומר, הבעיה אינה עצם החשיפה של אברים מיניים בציבור. הבעיה היא לא שנעשה מעשה מיני לעיני המצלמה, או שהיתה התערטלות, או שזכינו לצפות במשחק בעל מאפיינים סקסיים. מיניות היא חלק נהדר – חיוני – של החיים, של היחסים האנושיים, כשלעצמה אין בה שום טעם לפגם. הבעיה היא פשוטה: המשתתפת בהצגה המינית המסוימת הזאת לא הסכימה להשתתף בה, אלא שותפה בה בעל כורחה.

חשוב להבין זאת: החוק למניעת הטרדה מינית – כמו חוקים אחרים שנועדו לאסור על תקיפות מיניות מכל הסוגים – לא בא לשרת מערכת ערכים פוריטנית, או לייצר יחסים בין-אישיים שיהיו נטולי משחק ומיניות. החוקים האלה נועדו לשמור על כבוד האדם ועל חירותו. על זכותו של אדם – ובכלל זה גם דוגמניות וסלבריטאים – להיות הבעלים היחיד של גופו שלו. לאף אחד אין זכות לגעת בגוף שלך, לחדור אליו, לעשות בו שימוש מיני או אחר – בלי הסכמתך. זה עיקרון פשוט מאוד, שכדאי להפיץ ולהפנים.

אגב כך, מעניין לחזור ולהדגיש: לא מדובר כאן רק בבלוגר שנהנה מהפריצות החוקית כביכול של הפרסום באינטרנט. מי שנהנו לפרסם הם כמה מהאתרים המרכזיים בעיתונות האינטרנט הישראלית. חוקי צנעת הפרט, החוק למניעת הטרדה מינית, ובוודאי עקרונות של הגינות בסיסית אמורים להיות נר לרגליה של עיתונות שמכבדת את עצמה. במקרה הזה, העיתונים נחשפו במערומיהם הצהובים. הבושה כולה שלהם.