עוד סיפור אחד של הצלחה
לאורית הראל יש ספר חדש וגם הפעם הוא על יחסים בתוך המשפחה כי "משפחות הן זירת ההתגוששות הכי משמעותית". בראיון מיוחד היא מספרת על הדחקות, מאחלת לעצמה פופולאריות ועונה לשאלה האם היא הגרסה הנשית של רם אורן
"אני תמיד נמשכת לסיפורים על אנשים רגילים שקורים להם דברים בלתי רגילים. בשנים האחרונות מעסיק אותי מאוד הנושא של ילדים מול ההורים שלהם: עד כמה הם באמת מכירים אותם כבני אדם בפני עצמם", כך אומרת אורית הראל, סופרת בסט-סלרית, עיתונאית לשעבר, מבקרת ספרות, שהחדש שלה "כל היודע דבר", רואה אור בימים אלה, וכמו הקודם "זה לא שאני לא אוהבת" - אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, ישתחל באלגנטיות אל רשימות רבי המכר. בכל זאת, ההשוואה לאמן רבי המכר, רם אורן, למרות שהיא מתבקשת, לא ממש מסתדרת להראל בצורה מדויקת.
"אין ספק שרם אורן הצליח מאוד. קהל הקוראים שלו אוהב אותו ואת העלילות שלו. עם זאת, יש שטוענים שהספרים שלו סובלים מתבניות של קלישאות, שהוא מכיר את 'השטנץ' ולא כמוני - יודע לכתוב רב מכר מתוך שינה, ולכן הוא כל כך מצליח, אבל מנגד לא יכול להפתיע. בכל אופן, אני בהחלט מאחלת לעצמי פופולאריות רבה, ארוכה ומתמשכת כשלו".
"אני לא רם אורן". הראל (צילום: גדי דגון)
בספרה החדש שוב חוזרת הראל למערכות יחסים בתוך משפחה; זה מתחיל מאם שנעלמת ללא רמזים מטרימים, בלי להשאיר שום פיסת מידע. למה בעצם? כי הנופים האנושיים הם הנופים המרתקים ביותר והיא נהנית להקשיב ולהתבונן באנשים, לנסות להבין את שמתרחש בינם לבין עצמם, לבין אחרים.
מהיכן נובע העיסוק המתמיד הזה במערכות יחסים שבין הורים לילדים?
"משפחות ואנשים הם הדבר הכי מעניין ומרתק שיש. משפחות הן זירת ההתרחשות, זירת ההתקרבות וההתגוששות הכי משמעותית. הכול מתחיל ונגמר בצורה כזו או אחרת במשפחה, ובכך אני לא מתכוונת בהכרח למשפחה המסורתית, אלא לכל סוגי המשפחות: הגרעינית, המורחבת וכל השאר. זה מיקרוקוסמוס לכל סוגי היחסים האנושיים, אלה השורשים והבסיס - בין אם אוהבים ומתרפקים על זה, ובין אם מתכחשים לזה או בורחים מזה".
וגם אם מדחיקים את זה כמו חלק מהדמויות שלך?
"הדחקה, בדרגות שונות, היא מנגנון הגנה, אולי הביטוי הקיצוני ביותר של התמודדות עם אירועים וזיכרונות משפחתיים. יש אירועים משותפים במשפחות שכל אחד חווה וזוכר קצת אחרת, ויש דברים שהם נחלתו של אדם אחד או שניים בלבד. הכול תלוי וקשור בדברים עצמם, ולא פחות באישיות של הנפשות הפועלות".
יש גם הדחקות חיוביות
"קחי לדוגמה ניצולי שואה, שבנו לעצמם חיים חדשים ומשפחות חדשות וסירבו במשך שנים להכניס משהו מהעבר לחייהם החדשים. זו דוגמה להדחקה שמטרתה הייתה גם חיובית, שהיתה חלק ממנגנון הישרדות. אני משוכנעת שברוב המשפחות יש סודות, גם אם לא בעוצמות כאלה, אלא מינוריים בהרבה ואפילו טריוויאליים. אבל עם השנים וההסתרה הם מתעצמים, לפעמים למימדים מפלצתיים".
מהיכן בא הרעיון המכונן בספר, מישהי שנעלמת פתאום באמצע החיים בלי שום סימן?
"הרעיונות לספרים צצים אצלי ממחשבות ומעיסוק בדברים שמעניינים ומסקרנים אותי. כאן התחברו לי שני דברים כאלה: מה קורה לאדם כשהאיזון של השגרה שלו לפתע מופר, ומה קורה לאדם שלכאורה חי בשלום ובאהבה עם הוריו, כשמשהו מאלץ אותו לבדוק את אחד מהוריו, ואת מהלך חייו לעומק".
האם הדמות הראשית סיגלי אמורה בעצם לייצג צד שיש כמעט בכל אחד מאיתנו?
"יש בסיגלי לא מעט התנהגויות ותכונות שכמעט כל אחד מכיר ומזהה מעצמו או מהקרובים לו, לאו דווקא בהתנהלות מול הורים. לכן קל להבין אותה, להזדהות איתה ולכעוס עליה. לכן היא סוג של גיבורה מהחיים בעיני, כלומר מישהי שהיא במידה רבה היא כמו כל אחד, ולפתע נאלצת למלא תפקיד ראשי בדרמה שלא שאלו אותה בכלל אם היא רוצה להשתתף בה. יש בעצם דמותה מין אישור לכך שבעצם הכול אפשרי, הכול יכול לקרות לכל אחד".
למה בחרת לסיים את הסיפור בלי לגלות הכל? זה לא אופייני לספר מתח
"אני דווקא כן חושבת שזה הייחוד והיופי בז'אנר של רומן מתח. האמת היא שהרעיון הספציפי הפעם בא מהדמויות עצמן. אני יודעת שזה נשמע קצת מופרע, ואולי זה באמת ככה, אבל הדמויות מכתיבות את הדברים. עד שהן לא מסתדרות במקומות הנכונים - הסיפור לא נסגר. זה לא נשמע רציונלי, אבל זה ככה. כשלעצמי כבר די התרגלתי לטירוף הפנימי הזמני הזה".
השם "כל היודע דבר" מכיל גם משמעויות נוספות, זה מכוון?
"השם פשוט קפץ החוצה בשלב כלשהו בכתיבה. לא ישבתי לחפש ובמשך חודשים גם לא היה שם
לספר. פתאום הוא הבליח בבירור, משום מקום, כמין הארה פתאומית והיה לי ברור שזהו זה. הרבה פעמים קורא מוצא בספר משמעויות, פרשנויות והקשרים שהכותב לא כיוון אליהם ולא חשב עליהם, והם לא פחות נכונים. זה בעיני היופי בדיאלוג בין כותב וקורא, שמרגע שהספר רואה אור מה שחשוב זה מה שהקורא מוצא בו".
מאיזה מקום מגיעה הכתיבה הספרותית שלך, בניגוד לזו העיתונאית?
"כל הביקורות שכתבתי והראיונות שעשיתי נולדו מאהבתי לתחום הספרות, אבל הכתיבה הספרותית שלי באה ממקום אחר לגמרי: ממה שמעניין אותי, מעסיק אותי, מפחיד או מטריד אותי, ממשהו שאני רוצה לבחון, מרעיון או דמות שצצים לי בראש ולא מרפים ממני. תהליך הכתיבה שלי עצמו מלא חששות. אני מאוד ביקרותית כלפי עצמי, והכי חשוב לי לספר סיפור - לא להעביר מסרים".
לפנייה לכתב/ת 
