טובה תאוות העבודה מהרסנות האיחוד הלאומי

ממשלת האחדות המתגבשת מעוררת לא מעט תרעומת במחנה הגדול שהצביע ימין וקיבל ימין מעורב בשמאל.

אך במהלכים שנקט, ממשיך למעשה בנימין נתניהו את דרכם של כמעט כל ראשי הממשלה מהימין. הם תמיד העדיפו ממשלה רחבה, יציבה ובעלת גוון של ימין-מרכז, על פני ממשלה צרה בגוון ימני מובהק. 

ככלל, ממשלת אחדות היא חלופה טובה יותר: היא מהווה גורם ממתן וסיכויי הישרדותה טובים יותר. היא מבטאת אחריות לאומית, שלמרבה הצער היא נחלת הימין בלבד. כשניצח מחנה השמאל ב-1992, רבין לא העלה בדעתו לצרף את הליכוד לממשלה. כך נהג גם אולמרט בבחירות הקודמות.

קוראי עלוני בתי הכנסת זכו בשבועות האחרונים לקבל מסרים המזוהים בעיקר עם האיחוד הלאומי, שתקפו את הממשלה המתהווה על כך שתהיה מתונה מדי. כנראה, גם נתניהו הבין את מצבו הקשה: מוטב לו לסמוך על תאוות הכוח והשלטון של מפלגת העבודה, מאשר על אהבת ארץ ישראל הטהורה וההרסנית של האיחוד הלאומי.

הימין המובהק צבר ניסיון עשיר בהפלת ממשלות ימין, ואין לו לנתניהו לחשוד כי כלפיו ינהג הימין באופן אחר. ממשלת נתניהו הראשונה נפלה על רקע הסכם וואי שחתם נתניהו עם הפלסטינים. הפילו אותה נאמני ארץ ישראל בכנסת, עוד לפני שהתברר כי נתניהו בעצם לא מתכוון לכבד את ההסכם. זאת על רקע דרישתו המפורסמת מערפאת להדדיות.

בסופו של דבר ניצח אהוד ברק את בחירות 1999, קיים חד צדדית את כל סעיפי הסכם וואי, ורץ למסור לערפאת כמעט את כל יהודה ושומרון כולל ירושלים בקמפ דיוויד וטאבה.

כבר ב-1867 אמר ביסמרק כי "הפוליטיקה היא אמנות האפשר", אמירה שנכונה גם ל-2009: הפוליטיקה אינה אמנות של הרצוי והטוב, אלא של האפשרי והמזיק פחות. פוליטיקה של הכל או לא כלום ראויה רק לזירות ויכוח ודיון, לשיעורי תורה בישיבות. אין לה מקום סביב שולחן הממשלה ובחיינו הציבוריים המעשיים.

גם אני מאמין בזכותו המלאה של עם ישראל על כל ארץ ישראל ובאווילותו של תהליך אוסלו על נגזרותיו. אולם עמדה זו היא מיעוט שבולט אפילו בכנסת הנוכחית, הימנית למדי. באמנות האפשר של נתניהו אמורה לקום ממשלה בה קיים ספקטרום רחב מאוד של נאמנים לארץ ישראל. רובם המוחלט לא מקבל את הפרשנות של האיחוד הלאומי או הבית היהודי.

תמימות או אפילו טיפשות היא לחשוב שניתן לשנות מדיניות רבת שנים במחי יד של ממשלה אחת. למרבה הצער, את נזקי אוסלו וההתנתקות ניתן לתקן רק במאמץ ארוך ומתמשך של שלטון ימני אחראי. מדינת ישראל כבולה בלא מעט הסכמים, התחייבויות וציפיות בינלאומיות, הנובעים מהזיות השלום וסיכלותן של הממשלות הקודמות – אולם אין מנוס מלכבדם כל עוד אינם נגועים ממש בסיכון קיומי. מסיבה זו נאלץ נתניהו לכבד את הסכם חברון הידוע לשימצה ב-1997, וב-2009 ייאלץ לאכול לא מעט צפרדעים.

חשוב מאוד שנתניהו וממשלתו הימנית ידבקו באופן רציף ועקרוני באופק המדיני של הימין. עיקרו של אופק זה הוא דחיית הרעיון של שתי מדינות לשני עמים, ונקיטת מדיניות תקיפה מול האויב הערבי-מוסלמי לסוגיו. שמירה על קו זה, תוך ידיעה שיידרשו פיתולים רבים בדרך הארוכה, היא המתכון היחידי להבאתה של מדינת ישראל אל חוף מבטחים.

כולי תקווה כי נתניהו יצליח לשמור את עינו פקוחה לגבי קו אופק זה, גם תחת הלחצים הקשים שיעמדו בפניו, ולא יהפוך את עורו האידיאולוגי, בדומה לאריאל שרון וממשלתו ההרסנית.