איך להתמודד עם המפעלים: לחבק או להאבק?

את הכנסת הקודמת כינו "הירוקה ביותר", בעיקר הודות לשורה של חוקים סביבתיים מהחשובים והמקיפים שידעה ישראל. אך רוב החוקים הללו - חוק "אוויר נקי" ו"המזהם משלם" למשל - היו יוזמות פרטיות. הם פילסו את דרכם לספר החוקים של מדינת ישראל בזכות ארגוני הסביבה וקומץ של חברי כנסת נחושים - ללא תמיכת הממשלה ולעיתים אף חרף התנגדותה. המשרד להגנת הסביבה לא התבלט בקידום חוקים להגנת הסביבה; משרדי הממשלה האחרים עשו אפילו פחות.

האם זו הדרך הנכונה לשמור על הסביבה? האם לעולם צריך לגרור את הממשלה ולדחוק בה לשמור על העם והארץ או שמא צריכה היא להוביל את המהלכים? האם תמיד ייחצבו חוקי הגנת הסביבה מתוך המאבק המתמיד של ארגוני הסביבה במפעלי התעשייה? אולי דווקא שילוב כוחות ואינטרסים יניב תוצאות טובות יותר? 

במסגרת כנס "סביבה 2020" יתקיים פאנל בנושא חקיקה סביבתית, בהשתתפות חברי כנסת, נציגי המשרד להגנת הסביבה וארגוני הסביבה. עו"ד ציפי איסר איציק, מנכ"ל עמותת "אדם טבע ודין", סבורה שהעימות בלתי נמנע כי כדי להגן על הסביבה צריך חוקים עם שיניים חדות, ואלה תמיד ינשכו את התעשיינים במקומות הכואבים ביותר. בלהה גבעון, מנכ"ל עמותת "נגב בר-קיימא", סבורה שאפשר להשיג יותר בהסכמות שנבנות מתוך דיאלוג משותף. כל אחת מהן סבורה שחברתה טועה:

מה התועלת בדיאלוג שאינו מחייב? / ציפי איסר-איציק

מי שחושב שבעידן המתועש שלנו ניתן להגן על בריאות הציבור מסיכונים סביבתיים ללא חוקים מודרניים – מנותק מהמציאות. מי שרואה בדיאלוג סביבתי ובהסכמות וולונטריות בין התעשיינים ל"ירוקים" כלי שיכול להחליף חוקים נאורים (אך נשכניים) למניעת זיהום – טועה.

הניסיון מוכיח שדיאלוג והסכמות יכולים להיות, לכל היותר, אמצעי להשגת אכיפה סביבתית מושכלת. אם הדיאלוג הוא אמיתי ושקוף, וההסכמות כנות ואמינות, מה יותר מתבקש מלהסכים על עיגון ההסכמות בחוקים מחייבים? מי שפיו וליבו שווים, אין סיבה שיתנגד לחוקים המעוגנים בנורמות מחייבות שניתן לאכוף אותן באמצעים המשפטים המקובלים.

מדוע חוקים עדיפים על דיאלוג והסכמות? הנה שלוש סיבות: ראשית, החוקים מקנים ודאות ויציבות למשק. שנית, הם אחידים ושווים, ואינם יוצרים איפה ואיפה בין תעשיות עשירות ועניות יותר. לבסוף, את החוקים ניתן לאכוף כשההידברות מסתיימת - גם אם אקורד הסיום צורם.

פעם, לא לפני שנים רבות, החוקים והרגולציה היו מכשירים כלכליים גרידא. חלפה חצי מאה עד שהתפתחה רגולציה שמטרה אינה לקדם יעילות כלכלית אלא גם נורמות מוסריות וחברתיות. זה קרה החל מסוף שנות ה-50, ובהמשך על רקע תנועת "ילדי הפרחים בארצות הברית, שהביאו להכרה שפיצוי כלכלי אינו פיתרון להרס הסביבה, וצריך רגולציה שלא תהיה כלכלית אלא גם תפקח על מפעלים מזהמים.

מיהם ממשיכי דרכם של אותם "ילדי פרחים", ומי צריך לקדם את אותה רגולציה? התשובה ברורה: לממשלה יש את הכלים והאחריות ליזום חוקים להגנת הסביבה, וחובתה לקיים אותם. אך כשהיא אינה עומדת במשימה, צריך לברך על מחוקקים שנוטלים את המשימה על כתפיהם, צריך לתמוך בהם ולעודד את הממשלה לסייע להם ככל הניתן - לבטח לא לטרפד את מאמציהם. 

הידברות ברוח טובה יוצרת אמון / בלהה גבעון

הדרך הקלה ביותר בה חבר כנסת יכול להגיע לתקשורת היא ליזום חקיקה פרטית בתחום איכות הסביבה. אין צורך לדאוג לתשתית, ליישום, לתקנות, לתקציבים ולאכיפה.

הדוגמא המוכרת ביותר היא "חוק הפיקדון", שאושר לפני שנוצרה התשתית ליישומו. זו הסיבה שנדרשו לו עד היום לפחות שלושה תיקוני חקיקה, ועדיין לא ברור לכולם מי אוסף, את מה אוספים ואיך? חוק "אוויר נקי" הוא דוגמא נוספת, אפילו טובה יותר. לחוק הזה אין עדיין תקנות, אין יכולת אכיפה ואין תקציב ליישומו.

בחמש השנים האחרונות פיתחנו בנגב דגם שבו המפעלים - מעבר לחובתם לעמידה בתנאים שמציב להם המשרד להגנת הסביבה - נדברים עם קבוצות תושבים דנים באופן התנהלותם. הפורומים הללו, בהם ישנם לעיתים גם אנשי מקצוע רלוונטיים, מתנהלים ברוח טובה, והמידע נמסר בפתיחות ובשקיפות מלאה.

כיום מתקיימים תשעה פורומים שכאלה עם עשרה מפעלים כימיים מהגדולים בארץ. עוד ארבעה מפעלים עומדים להצטרף ליוזמה - שניים בנגב ושניים באזורים אחרים.

אני סבורה שעל הרגולטור - המשרד להגנת הסביבה - להוביל את החקיקה במקביל להכנת התשתית הנכונה ליישום החוקים ומנגנוני האכיפה. אך על הקהילה, שחייה מושפעים מאותם מפעלים, צריכה להיות מעורבת בבקרה על עמידתם בחוקים ובתנאים. לארגוני הסביבה אין יכולת ליצור את המערכת התומכת לחוקים שאותם הם "מריצים" במסדרונות הכנסת. לכן, חוקים אלה שנולדים ביוזמת ארגוני הסביבה הופכים עד מהרה ל"אות מתה" בספר החוקים. איש אינו מכיר אותם ואינו אוכף אותם.

טוב יותר היה לו ארגוני הסביבה השקיעו את מרצם בהידברות עם המפעלים, ביצירת תשתית של אמון ושקיפות ביניהם כנציגי הציבור ובין התעשיינים. תשתית זו טובה יעילה לעין שיעור מחקיקה שאין בה כל תועלת, והיא טובה אולי רק כדי להתהדר בה בתקשורת ובאינטרנט.

• עו"ד ציפי איסר-איציק, היא מנכ"ל עמותת "אדם טבע ודין". בלהה גבעון היא מנכ"ל עמותת "נגב בר-קיימא". שתיהן ישתתפו בפאנל בנושא חקיקה סביבתית בכנס "סביבה 2020 "