פינת החי

משהו מצחיק קרה לערוץ 24 בהשקה המחודשת שלו. הקונספט של שידור חי, 24 ימים רצופים, 24 שעות ביום, נשמע יוקרתי ביותר, אבל כבר שבוע שאני מרגישה כאילו אני צופה בגרסה הטלוויזיונית לתחנת רדיו ניסיונית בתיכון. בינתיים הספקתי לדגום שעות ארוכות של פטפוטים בלתי נגמרים מפי מנחים שונים, ראיונות עם העוברים והשבים על מדרכות נמל תל אביב ומסיבות מאולתרות באמצע הלילה.

זה לא שהאולפן השקוף איננו היי-טק, כמו שבמדינה כשלנו יומרה כל כך מנופחת חייבת להיגמר בלואו טק. פשוט אין מספיק חומרים כדי למלא כל כך הרבה שעות רצופות, אז הכל, אבל הכל, הולך. למזלם של קברניטיו, הבלגן המשודר רק מוסיף סקס־אפיל מחתרתי ומרגש להשקעה. לרגעים נדמה כאילו ערוץ 24, שעד לפני זמן לא רב היה בסכנת סגירה, מתחנן שנצפה בו, ואיכשהו האתוס הזה מסתדר עם הבון טון הישראלי הנוכחי.

נואשות היא צו השעה הישראלי, אוהלי מחאה מוקמים כאן מדי שעה, הפגנות יוצרים פורצות אל שידורים חיים - אז למה שלשם הצלת המוזיקה העברית לא נפסיד כמה שעות שינה? ואם זה גורם לנו לחפור ולגלות מוזיקאים פחות ידועים, שמגויסים להופיע ולספר על פועלם הרחק מפסי הייצור הרגילים של הפלייליסטים, הרי שכולם מרוויחים.

אלא שהגבורה הזו של ערוץ 24 היא לא יותר מפיקציה רגעית. בעוד שבוע וקצת הקובייה תתפרק, האורחים

המיוחדים ילכו להשלים שעות שינה וערוץ 24 יחזור להיות עוד שלוחת יחצנות של אמא קשת, עבודה שבימים כסדרם כוללת פמפום מסיבי של אמנים המופיעים ב"האח הגדול VIP", ומרתונים בלתי נגמרים של "כוכב נולד".

כבר שש שנים קיים כאן ערוץ מוזיקה ישראלי, ולמרות כל התהפוכות וההבטחות, מעולם לא הצליח לייצר סדר יום מוזיקלי אמיתי. תקראו לי סקפטית, אבל אינני רואה סיבה לחשוב שדווקא עכשיו, כשהמסחריות נושבת בעורפו יותר מתמיד, משהו בו באמת ישתנה.