יש חיים באופוזיציה?
ציפי לבני התבררה כליהוק מושלם לתפקיד יו"ר האופוזיציה, עם נאום פתיחה לוחמני ומהוקצע, אבל השאלה הגדולה היא האם קדימה תתמיד. גם בקואליציה עלולות לצוץ צרות. בינתיים, נתניהו יכול להירגע. איש לא ממהר לבחירות
הערב הוכיחה יושבת ראש האופוזיציה החדשה, ציפי לבני, כי התפקיד הטרי מתאים לה כמו כפפה ליד. בנאום עוקצני וקצבי, הציגה לבני כישורים רטוריים ויכולות שעד כה סירבה, משום מה, לחשוף לעין כל. פתאום מתחשק לשאול את לבני היכן הסתתרה כל השנים האלה, היכן החביאה את עצמה, ואת קמצוץ הרוע הנדרש כדי לפלס את דרכה בפוליטיקה, רוע שתמיד חשבנו שאין לה. רק חבל שהיא שכחה, בעודה תוקפת את כמות השרים ללא תיק, שהיא עצמה כיהנה כשרה ללא תיק בממשלת שרון, וגם את העובדה שהסכימה לתת לליברמן כל מה שרצה אחרי הבחירות, וגם לש"ס ויתרה לא מעט כשניסתה להקים ממשלה.
אם ראשות הממשלה גדולה עליה כפי שטענו בליכוד במהלך מערכת הבחירות, הרי שהאופוזיציה תפורה עליה. טקס הצגת הממשלה איפשר לקדימה לשלוף את כל התותחים כבר ברגעים הראשונים. ולבני, שדיברה מיד אחרי נתניהו, ירתה בלי אבחנה. אל מול רשימת השרים, השרים למחצה והכמעט-שרים-שאולי-יעשו-משהו האינסופית שהקריא נתניהו, הציגה יושבת ראש קדימה מופע פרלמנטרי מהוקצע. בדיוק מה שאופוזיציה צריכה לעשות: לתקוף את הממשלה ולהציג אלטרנטיבה.
ושוב, השאלה היא כמה זמן זה יחזיק מעמד. יש לקדימה מספיק פרלמנטרים מנוסים שיכולים להפוך את חייה של הקואליציה המוזרה שהרכיב נתניהו ללא פשוטים. השאלה היא האם יש להם את הכוחות לעשות את זה. חיים רמון, ששוב מתלבט אם לפרוש, רוני בר-און, דליה איציק, יואל חסון, יוחנן פלסנר ואפילו רוחמה אברהם יודעים לספק את הסחורה. כשכובד משקלו של התפקיד הממלכתי אינו מונח על כתפיהם - הם יודעים לעורר מהומות, לתקוף ולנגח את השלטון. השאלה אם ירצו ומתי יימאס להם.
כדי לשרוד באופוזיציה, דרושות עוצמות פנימיות - להילחם כל יום מחדש על סדר היום ועל תשומת לבה של התקשורת. העבודה בספסלים האחוריים אפורה וסיזיפית. הכרסום בבסיסה של ממשלה שזה עתה קמה יהיה איטי, וישחוק את המכרסם לא פחות מאשר את המכורסם. צריך היה לראות את פניהם החיוורים והנפולים של דליה איציק ושאול מופז כדי להבין כמה חשק יש להם להיות באופוזיציה. אין לדעת מתי ימאס להם, אין לדעת ידגדג להם, ולאחרים בקדימה, להצטרף ל"עשייה".
בלי חגיגות
נאומו של ראש הממשלה נתניהו הבטיח כי משעמם לא יהיה כאן. כמו שרון אחרי נצחונותיו, נתניהו הוריד בדבריו את הציפיות, הציג את האתגרים העומדים בפני המדינה, טרח להבהיר שלא יהיה קל. יום השבעתה של הממשלה במדינה דמוקרטית אמור להיות יום חגיגה לדמוקרטיה. יום האתמול לא היה כזה. התרוממות הרוח נעדרה מהמשכן. לממשלה ה-32 אין שמחת חיים. נדמה היה שאפילו לאהוד ברק, שגרר את מפלגתו לתוך הקואליציה, לא לגמרי טבעי לשבת סביב אותו שולחן עם נתניהו, אביגדור ליברמן ואלי ישי. אפילו לו זה נראה קצת מוזר.
הסחר מכר הפוליטי שליווה את הקמת ממשלת נתניהו השניה יישכח בקרוב. בקרוב, איש לא יעסוק בגדוד השרים ללא תיק שצורפו לממשלה, או בכניסתו המביכה של סילבן שלום לממשלה שבה רצה לכהן כבכיר הבכירים, ולבסוף - יכהן כשמעון פרס. מבחינה פוליטית, שלום עשה את הדבר הנכון. כחבר כנסת של הספסלים האחוריים, הוא היה מתייבש ומאבד את כוחו הפוליטי. גם נתניהו עשה, בתבונה לא מעטה, עסקה לא רעה: לפחות בשנה הקרובה, שלום לא יעשה צרות. הוא ינסה לצקת תוכן בשלל התיקים שקיבל, אך ספק אם ישכח את מסע ההשפלה שהעביר אותו נתניהו בשבועות האחרונים. מתישהו, נקמה בוא תבוא.
כאב ראש נוסף צפוי לנתניהו גם בתוך הקואליציה. במפלגת העבודה יש חמישה חברי כנסת שלא תמכו בו. הוא לקח אותם בחשבון, אבל נעים זה לא יהיה. שיתוף פעולה פורה בין גדעון סער, פעם איש אופוזיציה, ובין שלי יחימוביץ', חברת הקואליציה בממשלה הקודמת, הצליח להביך לא פעם את הקואליציה. התסריט הזה עלול לחזור על עצמו. ויש עוד צרות: אם נתניהו אכן מתכוון להמשיך בתהליכים מדיניים, ואולי אף לקדם מהלכים משמעותיים, השותפות מימין לא ישתקו. ולמרות זאת, מי שמצפה לראות את הממשלה נופלת במהרה, כדאי שיתאזר בסבלנות: חודש וחצי אחרי הבחירות הכלליות, או אפילו שנה וחצי אחרי, איש לא רוצה בחירות.
ומעבר למה שצפוי לממשלה החדשה, אי אפשר לסכם את יום האתמול מבלי להזכיר את ראש הממשלה היוצא, אהוד אולמרט. בלכתו, סיפק אולמרט נאום ירושה מפורט, שנועד להבטיח שייזכר בדפי ההיסטוריה הישראלית. "אין בי מרמור", אמר, אך פניו אמרו ההיפך. אולמרט עוזב כשתחושה קשה של החמצה מלווה אותו. גם בנאומו, ניכר היה שהרגיש שעשו לו עוול, ששפטו אותו מוקדם מדי ולחומרה. האם ישוב? את זה יקבע בית המשפט. האם ירצה לשוב? האמביציה ללא ספק קיימת.
לפנייה לכתב/ת 
