הכל אסור

"יש לך דקה?", שאל אותי נדב ביציאה מהכנס המחלקתי.

"בטח, בטח", שיקרתי, "מה העניין?"

"שמעתי שלמדת פעם בישיבה, זה נכון?"

בשלב הזה אני מנסה לנחש באיזה נושא תעסוק השאלה שמיד תגיע. כשרות, אני מהמר לבסוף, ומתבדה. "תשמע", ממשיך נדב. "אבא שלי הוא תוניסאי מצד אמו ופולני מצד אביו. אמי מרוקאית משני הצדדים".

"ואתה רוצה לדעת כמה שעות לשמור בין בשר לחלב"?

"לא", הפתיע נדב, "אני רוצה לדעת אם מותר לי לאכול קטניות בפסח", הוא מתלהב, "ואני חושב שיש פה בעיה הלכתית סבוכה".

"וואלה?"

"כי מצד אחד האבא קובע את העדה".

"נכון", אני מסכים אתו ומחפש מוצא מהשיחה.

"אתה רואה, אני יודע שזה האבא ולא האמא כמו שכולם חושבים".

"יופי".

"מצד שני, יש בי שלושה רבעים ספרדיים ורק אחד אשכנזי".

"זו כלל אינה בעיה סבוכה", אני מצנן אותו, "למעשה אין כאן שום מחלוקת".

"איך זה?"

"תראה, לבקר את המשפחה של אמך אתה צריך"?

"נו, אז מה"?

"להתארח אצל מרוקאים ולא לטעום מהאוכל זה פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה הכול".

איך הכל התחיל

רבות נשאלתי כיצד הפכתי לפוסק, לדיין ולאחד מגדולי המוסר בדורנו. ובכן, גם אני איני יכול לשים את האצבע על הנקודה. אני זוכר שנשאלתי על ידי עמית מה עליו לעשות, כיוון שדרס צפרדע ואינו יודע כיצד להשתחרר מעין הרע. ניסיתי להסביר לו שאיני מכשף וודו, אך ללא הועיל. כדי להיפטר ממנו שכנעתי אותו לתרום ח"י מאות שקלים ל"תנו לחיות לחיות" בליל מולד הירח ואז נפרץ הסכר.

לשווא דרשתי מהפונים כי יעשו להם רב אמיתי. חזרתי והתעקשתי שמדובר בכופר לכל דבר ועניין, ואף חשפתי כי מתוך 13 עיקרים נכשלתי ב-11, אפילו כשהמבחן התבצע בשיטה האמריקאית. להפתעתי (או שאולי לא להפתעתי) הסתבר לי, כי רבים מעדיפים פוסקים מפוקפקים כמוני על פני מפגש פנים אל פנים עם רב אורגינל.

לבסוף החלטתי לזרום עם זה. לשמחתי גיליתי כי פסיקת הלכה היא דבר פשוט מאין כמותו. למעשה ניתן להקיף את הפסיקה ההלכתית במספר מצומצם של כללים. כדי לאסור: א. "לא צנוע". ב. "מראית עין". ג. "מנהג גויים". למעשה השלושה זהים והשימוש בשלושתם מתבצע רק לשם הגיוון. למשל: מדוע יש איסור על נשים ללבוש מכנסיים? אם תציבו את שלושת האפשרויות, תקבלו את אותה תוצאה ובמידה שווה של היגיון.

להתיר, כלל לא העליתי על דעתי. לשם מה? יחיו המאמינים ויסבלו. שכנעתי את עצמי שכך אדלל את מספר הפניות. אלא שככל שהחמרתי בפסיקות, כך עלתה קרני בעיני קהל מאמיניי ההולך ומתהווה. הבנתי שעבור רוב השואלים אין זה משנה אם כך צריך לנהוג או אחרת. מה שחשוב עבורם הוא שמישהו אחר יחשוב במקומם.

ללקק את התות

בכל מקרה,

לא משנה כמה הייתה "פסיקתי" מופרכת מיסודה, נוכחתי תמיד לגלות בדיעבד שקלעתי לדעת גדולים ממני. כדי לקבל בקרה מסוימת, נהגתי לפרסם את השאלות ההלכתיות שנשאלתי באתרי שו"ת. גיליתי כי קביעות הרבנים היו מחמירות בהרבה ממה שהעזתי אני לפסוק. הנה, רק השבוע נשאלתי האם "על פי היהדות" מותר לאכול תות שדה. כמובן שמייד פסקתי בנחרצות שהדבר אסור באיסור חמור, ואף נימקתי:

א. משום "זה לא צנוע". הרי מרבותינו למדנו כי אדום בכלל ותות בפרט הם בבחינת פריצות, ערווה וחשש עריות.

ב. משום "מראית עין", פשיטא אשר כלל אין צורך להסביר.

ג. משום "מנהג גויים", שכן התות אינו אחד משבעת המינים בהם התברכה ארצנו.

לכן ציינתי ב"פסיקתי" בצורה נחרצת: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו", וכך לשמחת כולם נאסר גם התות. עמוק בלבי ידעתי שהפעם הגדשתי את הסאה, עד שהגעתי לביתי והעליתי על מסך המחשב את ערוץ יהדות ב-ynet.