חמישה ילדים ברצף? אין לכם מה לעשות בחיים?

יש כמות עצומה של אנשים שפעם נראו בעיני פתטים ונלעגים והיום אני חש אליהם שילוב של אמפטיה, הבנה והערצה. לכבוד כל אותם גיבורים, שככל הנראה זוכים למנות בוז נדיבות מרבים מהרווקים (או ה"נשואים בלי") בסביבתם, אני כותב את הטור הבא. ואלה שמות: 

אנשים שמייצרים חמישה ילדים - אחד בשנה

פעם חשבתי שמדובר בשפנים מטורפים. אין להם שאיפות, אין להם קריירה, אין להם תחביבים? מה עם לתת לכל ילד את הזמן שלו, למה אנשים שאין להם כסף צריכים כל כך הרבה ילדים, מה יהיה כשהילדים האלה ירצו נייקי, אוניברסיטה, וילה, וולבו?

והיום? קבלו ח"ח, אחים שלי. הפתרון היחיד לכל בעיות ההתנהגות של הילד הגדול והמפונק הוא לצרף לו כמה אחים. ואיזה כיף זה בית מלא ילדים. ואיך הם משעשעים אחד את השני ודורשים ביחד פחות תשומת לב מאשר לבד. ולעשות ילדים ברצף זה אומר חוסר שינה של רק שמונה שנים, אבל ילדים במרווחים גדולים זה חוסר שינה לנצח. וגם כסף לא ממש משנה כי כל ילד יכול ללבוש את בגדיו של הילד הגדול יותר. זה רק מפתח אצלם את תחושת הביחד. ממילא הקטנים רוצים כל מה שהיה של הגדול.

וברור שמעולה לעשות ילדים בגיל צעיר: אין עדיין כאבי גב, הקריירה פחות תובענית אז יש זמן להקדיש להם, הסבא והסבתא עדיין צעירים גם הם ויכולים לעזור בסחיבות, אתה תמיד תהיה אבא צעיר שיכול לשחק עם הילדים שלו כדורסל, ובעיקר – יש יותר סבלנות ונכונות לקבל שינויים באורח החיים שלך.

בקיצור, חשבתי שאני צוחק על כולם כשאני ממתין עם עניין הילדים, והתברר שיצאתי דביל. כשאני אמשיך לחתל תינוקות, חברים שלי כבר יישבו בפנסיה בקריביים כי הילד מכר את הסטארט-אפ.

אנשים שהילד שלהם דופק מופע צרחות ועושה להם פדיחות

אין כמו ילד שפותח בסדרת צעקות באמצע הקניון כי לא קנו לו שמונה צעצועים, או בגן משחקים כי צריך ללכת הביתה, או בבית כי הציעו לו בעדינות לחפוף את הראש. עד לרגע שבו הפכתי לאב, הייתי מסגל לעצמי את המבט המתנשא, עושה "צו צו צו" עם הלשון וממהר לנדב את דעתי המיותרת לכל הסובבים על "איך שההורים האלה לא הצליחו לחנך את הילד", "הם לא שמים לו מספיק גבולות", "הם שמים לו יותר מדי גבולות", "אז מה אם הוא יאכל גלידה?", "למה הם דוחפים לו גלידה", ועוד הגיגים רקטליים של מיקרוב נטול ילדים.

והיום זה כבר ברור לי: אין ילד בגיל שנתיים וחצי עד ארבע (כל ילד מפתח את הנודניקיות שלו בשלב שונה), שלא בודק את הגבולות או סתם פורק אנרגיה נפשית מיותרת בצווחות בפרהסיה. חלקם עושים זאת כי הבטחת ולא קיימת, אבל הרוב עושים זאת סתם כי בא להם לבדוק איך תגיב, או שאין להם יכולת לדחות סיפוק, או כי ממתקים זה אב מזון אהוב, או כי הם עייפים, או רעבים, או כי הם סתם בגיל שבו כל ילד הוא רוב הזמן גאון של אמא, אבל חלק מהזמן גם נג'ס של אבא.

כשהתחלתי להיות אבא הייתי מציע עזרה. אחר כך הייתי אומר להורים מילה טובה: "זה קורה לכולם", "בסוף הוא יירגע", "יפה לו דמעות ונזלת", "פוטנציאל לזמר רוק" וכו'. אבל די מהר קלטתי שכל מה שהם רוצים זה שכולם מסביב יסתמו את הפה, כולל הילד, ושאף אחד לא יוסיף צליל אחד מיותר לקקפוניה הנוראה הזו.

אז עכשיו אני מקסימום עובר לידם, נופל כדי שהילד יצחק וישכח למה הוא בוכה, מפיל לידו "בטעות" איזו סוכריה על מקל, או פשוט עובר בשקט בשקט, מפרגן להורה האחר שלא ברח הביתה לבד או מלק את ראש הצאצא, ומקווה שלי זה לא יקרה, או לפחות לא היום.

אנשים שעושים פולחן לילדים שלהם

מכירים את הנודניקים האלה שכל הזמן שולחים אי-מיילים עם תמונות של הילדים שלהם? ואת אלה שמדברים כל הזמן על הילדים, ואם הבעת אפילו שמץ של התעניינות – מזויפת או כנה – הם שולפים מיד את הסלולרי עם התמונות של הילדים ומראים לך את כל ה-238? או אלה שיש להם במשרד שומר מסך עם תמונות הילדים? ומה עם אלה שסתם לא מפסיקים לדבר עליהם (או לכתוב עליהם טורים בעיתון)? אז פעם הייתי מגלגל את עיני בתשישות כשהסימפוז-קיד היה מתחיל.

וכיום? תגידו לי, יש בעולם משהו יותר מעניין? הפוליטיקה הלא משתנה עם כל השחיתויות? איך בכלל ישפיעו על חיי אובאמה או מקיין, וציפי או פיפי (ובערבית, ציבי או ביבי)? אבל הילדים – כל יום יש להם משהו חדש ומעניין להגיד או לעשות שמשמח ומעשיר את נפשי, ואני גבר חולק, אז כולם סביבי צריכים לדעת על זה. וזו גם תקופה שלא תחזור. הרי כשהילדים שלי יילכו לצבא, שמעון פרס עדיין יהיה פוליטיקאי בשיא אונו, אז שהוא יחכה. בינתיים אני מדבר רק עליהם.

ואת מי אני אצלם בסלולארי? טבע? ממש מעניין אותי לשבת בשירותים, לדפדף בתמונות שלי ולראות שצילמתי עץ. ברור שילדים זה עדיף. אפילו ילדי הזולת. אפילו פגים מקומטים שהגיעו באס-אמ-אס ונראים כמו חייזרים.

גברים שיש להם ילדים אבל לא מוותרים על פעמיים בשבוע כדורסל עם החבר'ה

"איזה שוביניסטים", נהגתי לומר. "בשביל מה הם עשו ילדים? כדי שהאישה שלהם תטפל בהם לבד? ואם היא תבקש לצאת פעמיים בשבוע הם יתנו לה?".

עכשיו אני יודע. לא, הם לא יתנו לאישה שלהם לצאת באותה כמות – לפחות לא כשהילדים עדיין פעוטים – כי הם פוחדים פחד מוות מה יקרה אם הילד יתעורר ויתחיל לצרוח ואבא לא יצליח להרגיעו. והם כנראה חייבים להמשיך לעשות דברים שעשו לפני היותם הורים, אחרת ישנאו את המצב החדש, ירגישו כלואים וכנראה גם יצאו מכושר גופני ויהפכו לחזירוני בר. לא, זה לא לוקסוס. נדמה לי שזה הכרח. למדתי משהו.

זוגות שאחד מהם הפסיק לעבוד מאז שיש להם ילדים

בהתחלה כתבתי "נשים שהפסיקו לעבוד מאז שיש להם ילדים", אבל אז חשבתי לעצמי: למה להיות סקסיסט? הרי הזוג היחיד שאתה מכיר אישית שבו זה קרה הם חברי הטובים בעולם צ' ו-מ', והוא זה שהפסיק לעבוד.

ולענייננו: נכון שזה מצריך שהאחד שעובד ירוויח משכורת מעולה, אבל זה כל כך משפר את איכות החיים. ואני לא מדבר על זה שההורה יתפקד על תקן המטפלת לשני הילדים ואז הוא לרוב חוסך יותר כסף ממה שהיא מרוויח. אני מדבר על מצב שבו יש מטפלת או גן, ועדיין הורה אחד מסדר, מנקה, מבשל, כובס, עושה סידורים וכו'.

אנחנו שנינו עובדים המון. אשתי קמה בשש וחוזרת הביתה אחרי השקיעה. אצלי זה עוד יותר מאוחר. למי יש זמן וכוח לעשות כביסה, קניות, בישול ושיעורים בחשבון? תמיד לעגתי לכל האמריקאיות שרק מחפשות חתן ולצאת לפנסיה. היום גם אני מוכן להתחתן עם אמריקאי ולצאת לפנסיה.

• אורן רוזנשטיין הוא אבא לשתיים, מתגורר עם משפחתו בארה"ב, מחבר הספר: "מזל טוב, אתה בהריון".