סדר עולמי חדש

פסגת ה-G-20 שנערכה בלונדון לאחרונה, ננעלה בהצהרתו של ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, לפיה "סדר עולמי חדש" עומד בפתח. דברים אלו אישררו את ההכרה שלפיה אנו חיים בעידן של שינויים טקטוניים במבנה הכוח של הכלכלה העולמית. אף כי קשה עדיין לדעת את תצורתו הסופית של הסדר הכלכלי החדש, דומה כי ניתן להתחיל ולשרטט כמה ממאפייניו המתרקמים.

סופו של העידן החד-מעצמתי

ראשית, סופו של העידן החד-מעצמתי. קריסתה של וול-סטריט; החלשותו של הדולר; והחובות העצומים של ארה"ב מצביעים כולם על כך שההגמוניה המוחלטת – הכלכלית, הפוליטית והתרבותית - ממנה נהנה השריף האמריקאי מאז תום המלחמה הקרה, עומדת להסתיים. ארצות-הברית נותרה עדיין הכלכלה הגדולה בעולם, בעלת הצבא החזק ביותר, ואולם כוחן והשפעתן של מעצמות חדשות, ובראשן סין (אך גם הודו, רוסיה וברזיל), עתידים להתגבר.

דוגמא לכך היא ההחלטה שהתקבלה בפסגה לצמצם את השליטה האירופאית-אמריקאית במוסדות הכלכלה הגלובליים - קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. הצלחתה - המצערת, יש להודות - של סין למנוע טיפול רציני במשבר האקלים בפסגה זו מבשרת אף היא על השינויים המתחוללים במבנה הכוח העולמי. לבסוף, גם המחלוקות הקשות שנתגלעו במהלך הפסגה בין צרפת וגרמניה לבין ארצות הברית באשר להיקף הנדרש של רגולציה של המגזר הפיננסי הגלובלי, מצביעות על החלשותה של ההגמוניה האמריקאית. מכל מקום, ההכרה כי משברים גלובליים מחייבים שיתוף פעולה גלובלי, ולא מדיניות חד-צדדית, היא אולי התובנה המרכזית של הסדר העולמי החדש.

החלשותו של הניאו-ליברליזם

שנית, החלשותו של הניאו-ליברליזם. ב-30 השנים האחרונות משלה בכיפה גרסה קיצונית במיוחד של קפיטליזם. תמציתה באמרתו הידועה של הנשיא רונלד רייגן "הממשלה אינה הפתרון, אלא הבעיה", שנגזרה ממנה תפיסה כמעט תיאולוגית של 'ממשלה קטנה', כזו הרואה באמות-המידה הכלכליות של השוק את התכלית היחידה שאמורה להנחות כל פעולה אנושית. גישה זו דגלה, בין השאר, בצמצום ההוצאה הממשלתית, בהפרטה מאסיבית של השירותים הציבוריים, בהסרת המגבלות על תנועות הון וסחורות וב'הגמשת' שוק העבודה.

"הממשלה אינה הפתרון, אלא הבעיה",רונלד רייגן. בתמונה רייגן ופורד 

המשבר הכלכלי הנוכחי חשף את חולשותיה של התפישה זו. הצורך בויסות פעולתו של השוק הפך להכרחי, ולשם כך, יש להחזיר מחדש למשחק את המדינה – שהיו מי שהספידוה לנוכח הגלובליזציה. השימוש במדיניות הרחבה תקציבית הגורמת לגרעון, כאמצעי לקידום הפעילות הכלכלית במשק והמרצתו - גישתו של הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס - זוכה כעת לעדנה מחודשת. פתאום 'הלאמה' כבר איננה מילה גסה, אפילו לא בארצות הברית, שבה הממשל הוביל בשבוע שעבר לפיטוריו של מנכ"ל ג'נראל מוטורס, כתנאי להענקת סיוע נוסף לחברה הכושלת. בדומה לכך, תכניותיו הכלכליות של הנשיא אובמה כוללות, בין השאר, הזרמה של סכומי עתק לשיקום השירותים החברתיים האמריקאיים המדולדלים, ובראשם התשתיות ומערכות החינוך והבריאות.

ריסון הגלובליזציה הפיננסית

שלישית, ובהמשך לנקודה השנייה - ריסון הגלובליזציה הפיננסית. הזרימה החופשית של הון וסחורות שהניעה את הכלכלה העולמית בעשורים האחרונים התאפיינה בניסיון להקל ככל האפשר את חופש הפעולה של ההון. אחד ההיבטים הבולטים היה לבלובם של מקלטי המס – אותן ארצות (כדוגמת שוויץ, לוקסמבורג או איי קיימן) שמשכו אליהן הון זר (ולעיתים מפוקפק) באמצעות רמת מיסוי נמוכה וחשאיות גבוהה. מקלטי המס הללו פגעו מאוד בשיעורי גביית המס, ולכן גם בשירותים הציבוריים, שמדינות יכלו להעניק לאזרחיהן.

במשך שנים לא צלחו הניסיונות לכונן שיתוף-פעולה בינלאומי בנושא המס (הניסיון האחרון נבלם בשנת 2001 על-ידי ממשל בוש), אך ההכרה כי מקלטי המס הן אחד הגורמים למשבר הנוכחי -  אחד המניעים למיחזור כספי המשכנתאות האמריקאיות וליצירת הנגזרות הבעייתיות שהובילו לקריסתם של המוסדות הפיננסיים האמריקניים היה הרצון להעבירם למקלטי מס - הובילה את המנהיגים בפסגת לונדון להצהיר כי "עידן החשאיות הבנקאית הגיע לסיומו", וכי יש לפרסם "רשימה שחורה" של מקלטי מס שאינם עומדים בקריטריונים הבינלאומיים לחילופי מידע בענייני מיסוי. הוחלט גם להעמיק את הרגולציה של המגזר הפיננסי ולהגביר, בין השאר, את הפיקוח על קרנות הגידור ועל סוכנויות דירוג האשראי, שהיו ממחולליו המרכזיים של המשבר הנוכחי. לבסוף, הוחלט על תוספת של מאות מיליארדי דולארים נוספים לקרן המטבע הבינלאומית ולבנק העולמי כדי להגדיל את יכולתם להלוות למדינות העניות והפגיעות.

פסגת לונדון מצביעה אפוא על כך שהגלובליזציה בתצורתה הנוכחית היא תהליך פוליטי, מעשי ידי אדם, ולא תוצר של היד הנעלמה. השאלה, על כן, איננה 'האם גלובליזציה?' אלא 'איזו גלובליזציה אנו רוצים?'. בהקשר זה, ההפגנות הרבות של ארגוני החברה האזרחית הגלובלית שנערכו בשולי הפסגה הבהירו כי המלאכה עדיין מרובה: ראשית, המשבר האקלימי נדחק, כאמור, לשולי הדיון, למרות ההכרה המחלחלת יותר ויותר במערב כי מודל הצמיחה הנוכחי איננו בר-קיימא. צריך לקוות שמחוייבותו הנמרצת של הנשיא אובמה לעניין זה, שקשה להגזים בחשיבותו, אכן תוכל להוביל לגיבוש הסכמה עולמית שתצליח לבלום את המשבר.

שנית, סכומי הכסף העצומים שהוזרמו עד עתה למגזר הפיננסי (מעל 8 טריליון דולר!) רק מבליטים את העדרה של פעולה מקבילה למיגור העוני העולמי (1.4 מיליארד איש עדיין מרוויחים פחות מדולר ורבע ליום). שלישית, המיתון הכלכלי מצביע על כך שעתידו של מעמד הביניים במדינות המערב עדיין לוט בערפל בכל הנוגע לביטחונו התעסוקתי, לרמת השירותים הבסיסיים שהוא מקבל, לעתידו הפנסיוני ולמציאת איזון נאות בין קריירה לבין משפחה.

קשה לדעת עדיין כיצד ישפיע הסדר העולמי החדש עלינו כאן בישראל. כדאי, עם זאת, להצביע, על שני כיוונים חשובים בהקשר זה: בראש ובראשונה, הצורך ביצירת שינוי תודעתי: החוכמה המקובלת בעיתונות הכלכלית וגם בקרב רובה המוחלט של הציבוריות הישראלית נוטה לראות בשוק ובפעולתו את אבן הבוחן שעל פיו פועל המשק וצריך לפעול.

עמעום זוהרו של השוק החופשי

ב-1999, עם פרישתו מתפקיד נגיד בנק ישראל, הצהיר יעקב פרנקל (סגן נשיא חברת AIG שניצלה מפשיטת רגל והולאמה על-ידי הממשל האמריקאי) בגאווה כי במהלך כהונתו הכוח עבר מהפוליטיקאים לשווקים. אמונה בלתי-מעורערת זו בכוחו של הנאו-ליברליזם הפכו זה מכבר כמעט לדת בקרב מקבלי ההחלטות, ובראשם אנשי האוצר. כלכלנים בולטים רבים, בראשותם של חתני פרס נובל לכלכלה אמרטיה סן, ג'וזף שטיגליץ ופול קרוגמן, כתבו לא אחת בחודשים האחרונים על הצורך ב"החלפת הדיסקט" בעניין האמונה בכוחה של היד הנעלמה, וחלקם אף מבקרים את ממשל אובמה על כך שהוא טרם הפנים זאת באופן מלא.

צריך לקוות שגם בישראל המשבר הנוכחי יעמעם באופן משמעותי את זוהרו של השוק החופשי, ויחזיר ללקסיקון הכלכלי הלגיטימי את הדיבור על ערכים ועל תפיסות, או, במילים אחרות - על פוליטיקה.

כפי שאמר בזמנו פרופ' אביה ספיבק, עם פרישתו מתפקידו כמשנה לנגיד בנק ישראל: "הדבר המרכזי הוא שהציבור ידרוש לשלוט מחדש במדיניות הכלכלית".

שנית, ומעבר לתודעה, נדמה שבאחרונה ניתן להצביע על תחילת חזרתה של תנועת המטוטלת בכיוון הצורך בויסות כלכלי של פעילות השוק, וזאת במספר חזיתות: התערבותו של הנגיד פישר בשוק המט"ח; המאבק הגובר נגד חוק ההסדרים; ההצלחות הנקודתיות במאבקים נגד תהליכי הפרטה שונים (המתנ"סים, טיפות החלב, תכנית ויסקונסין, מעונות לחוסים, וגם העתירה התלויה ועומדת נגד הפרטת בתי הסוהר) שסדקו את ההילה שממנה נהנה מושג ההפרטה, וחשפו את מחיריה החברתיים והחלוקתיים של מדיניות זו; והצלחותיו האחרונות של ארגון העובדים החדש 'כוח לעובדים' וחזרתה ההדרגתית לתודעה של ההכרה בחשיבות הרבה הגלומה בהתארגנות העובדים.

עם זאת, מה שעדיין חסר בישראל הוא, כמובן, כוח סוציאל-דמוקרטי פוליטי אמיתי, כזה שיוכל להוות משקל-נגד לתפיסות הניאו-ליברליות החזקות שעודן שולטות אצלנו, ולהציע להן אלטרנטיבה סדורה, רעיונית ופוליטית. השינויים העולמיים הגדולים שאנו עדים להם כעת יכולים בווודאי להוות מקור להשראה. עולם אחר הוא אכן אפשרי.

• עופר סיטבון הוא דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, עורך כתב העת מעשי משפט – כתב עת למשפט ולתיקון חברתי מרצה ופעיל במכללה החברתית-כלכלית .
• לכל השיעורים של המכללה החברתית- כלכלית לחצו כאן .