נתניהו צודק. אז מה עושים?
דווקא מכיוון שפתרון שתי המדינות הולך ומתרחק, עלינו לחשוב על הדרך שבה נוכל לתקן את האפליה כלפי הפלסטינים
לצערי, הצדק עם נתניהו: על פתרון שתי המדינות אבד הכלח. אבו מאזן עדיין מאמין בו אבל אינו מוכן ללכת את כברת הדרך הנדרשת כדי שההצעה תהיה מקובלת אפילו על השמאל בישראל. מלבדו אין כמעט פלסטיני שמאמין בפתרון זה, וככל שזה יישמע מוזר, אין גם הרבה המעוניינים בו אפילו בתנאים האופטימליים מבחינתם.
בשונה מהציבור הציוני, רעיון המדינה מעולם לא היה חשוב למרבית הציבור הפלסטיני, כמו זכות השיבה והשבת הצדק. כרבים מהערבים, הם גם לא מתלהבים מרעיון העצמאות הייחודית, בין אם היא פלסטינית, ירדנית או סורית. מעטים יודו בפומבי כי רעיון שתי המדינות הוא המשחק היחיד בעיר, ולפיכך האמצעי היחיד ללחץ על ישראל.
אבל כשהם נדרשים להחליט, הלב מצביע נגד. במילים אחרות, אפילו אם בתסריט בלתי-סביר יחתום אבו מאזן על הסכם חלוקה לשתי מדינות במתכונת שישראל מוכנה לקבל, הציבור הפלסטיני ידחה אותו ובמהרה יצמח הטרור מחדש.
מדינה שבירתה ברמאללה או אפילו בפרברי ירושלים אינה משאת נפשו של אף פלסטיני שאני מכיר. האפשרות להחזיר כמה עשרות אלפי פליטים לישראל, שמבחינתנו היא ויתור קשה במיוחד, אינה מספקת אפילו את קְצה קָצה של השאיפה הפלסטינית.
אם נחבר את התחושות החזקות הללו של הפלסטינים עם העובדה שנתניהו, ברק וישראל ביתנו בהרכב זה או אחר ינהלו את הממשלות הישראליות בעשור הקרוב, נגיע למסקנה שאין בסיס משותף לדיבור על שתי מדינות.
דן מרידור ואבו עלא אולי ימשיכו לשבת לשולחן עד שיגיע זמן קריאת שמע של שחרית, ונתניהו יוכל אולי להמשיך ולזרות חול בעיני העולם בטענה שהוא חותר להסכם, אבל שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו לא ייצאו מזה. לזכותו של נתניהו חייבים להודות שגם אם ביילין היה ראש הממשלה ספק אם היינו מצליחים בכך.
הצעד הראשון, אם כן, הוא להשתחרר מהדוֹגמה של שתי מדינות, להבין שלהסכמי אוסלו כבר אין משמעות ושכל השטח שבין הירדן לים – יהודה, שומרון, עזה, הגליל, העמק, השרון, השפלה והנגב – הוא מדינה אחת. כן, גם רפיח וחאן יונס הם חלק מהמדינה הזאת, וכן, זו מדינה ששוררת בה אפליה קשה מאד ומכוערת נגד הפלסטינים. צודק נתניהו באמרו שהצעד החשוב הראשון הוא כלכלי. עלינו לעשות כל מאמץ להביא השקעות בינלאומיות לשטחים הפלסטיניים ולפתח בהם את הכלכלה.
אבל גם אם הוא צודק בהערכתו שפתרון שתי המדינות לא ריאלי, חזונו של נתניהו לוקה בחסר בכל הנוגע לאלטרנטיבה. האם הוא מוכן לכך שישראל תאבד בעתיד את הרוב היהודי שלה? או לחלופין, האם הוא מצפה להחזיק לנצח בתושבים הערביים כתושבים חסרי זכויות?
דווקא מכיוון שפתרון שתי המדינות הולך ומתרחק, עלינו לחשוב על אופי המדינה הזאת בעתיד ועל הדרך שבה נוכל לתקן את האפליה כלפי הפלסטינים. רבים בתוכנו סבורים שאפשר פשוט להמשיך ולשלול מהם זכויות אזרח, אבל אפילו אם שאלות עקרוניות של צדק אינן מעניינות אותנו, ברור שבתוך מספר שנים נהפוך אפילו בעיני ידידינו המעטים למשטר חשוך ודכאני, הגרוע מרוב הדיקטטורות הערביות.
יש לא מעט רעיונות שיאפשרו חיים בצוותא של פלסטינים וישראלים תוך מתן אוטונומיה לכל אחד מהצדדים. אירלנד ועיראק, למשל, מפתחות גישות כאלה שיאפשרו לשתי קבוצות אתניות להתקיים במקביל בתוך אותה מערכת-גג מדינתית. שווייץ שיכללה את תפיסת הקנטון האתני, ואפילו בקוסובו התפתחו רעיונות של חלוקת ריבונות באותו שטח. ייתכן שחלק מהרעיונות הללו ישימים גם אצלנו. הגיע הזמן לחשוב מחוץ לקופסה.
פרופ' דרור זאבי, המחלקה למזרח התיכון, אוניברסיטת בן-גוריון
