בן מהדבי - חכם ושאינו יודע ליפול

בן מהדבי הוא כור גרעיני איראני-אמריקני. אבל את האדם הביוני והמאסה הקריטית שטמונה ב-109 קילוגרמיו לא מפעילים באמצעות צנטרפוגות. יצר התחרותיות הוא האורניום של מהדבי, מה שמניע אותו. כמתאבק, כשחקן פוטבול מצטיין, או כאיש עסקים. התחרות היא הליבה, והיא מקרינה החוצה. בסיאטל או בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, בו שהה בשלושת החודשים האחרונים.

מהדבי (29) הוא בן לאם יהודיה מארה"ב ואב גולה איראני עם שורשים יהודיים. כסטודנט באוניברסיטת וושינגטון זכה באליפות המדינה בהיאבקות, וכשחקן פוטבול שירת במשך שלוש עונות את אטלנטה פלקונס ואינדיאנפוליס מה-NFL. הפרישה לפני ארבע שנים החזירה אותו לספסל הלימודים ובחורף האחרון עמל על השלמת תואר שני במנהל עסקים בת"א. בראיון מיוחד ל-ynet הוא מדבר על ישראל, פוטבול והטרגדיות שעברו עליו.

"יש לי זיקה לכאן. תמיד חשבתי על ישראל", מדגיש מהדבי. "יש לי פה משפחה, ותמיד רציתי לבקר. כנער תמיד הייתי עסוק בספורט ולא היתה לי הזדמנות לעשות זאת. השנה הגיע זמני לבוא, וזו היתה התקופה הכי מדהימה בחיים".

"כולם סיפרו דברים טובים על ישראל, אבל הייתי צריך לבדוק בעצמי. זה עלה על כל ציפיותיי. קשרים נוצרו הרבה יותר מהר ממה שתיארתי לעצמי. במהלך שלושת חודשי שהותי פה טיילתי, עבדתי עם ליגת הפוטבול הישראלית, למדתי ואף הרצתי באוניברסיטה העברית בירושלים. הייתי עסוק בכל רגע, הכרתי אנשים ואני מקווה שזה יסייע לי לחזור במהרה ולא להמתין שלוש-ארבע שנים עד הפעם הבאה".

בן מהדבי נהנה מהחיים בארץ (מתוך: האלבום המשפחתי)

מה הפתיע אותך?

"לא ציפיתי שישראל תהיה כל כך מפותחת. לא ציפיתי גם לקטנועים על המדרכות. לא ידעתי מה אני מחפש. הייתי וטיילתי בהרבה מקומות בחיי ומעולם לא הרגשתי שאני בבית. תמיד הרגשתי שאני אורח. כשחייתי באינדיאנפוליס, כשחייתי באטלנטה, תמיד הרגשתי עם רגל אחת בחוץ. אבל בישראל אני לא מרגיש כך, אני מרגיש בבית".

"לא חשתי מאוים מהמצב בישראל. נקודת המבט שלי היתה זו של גבר יהודי אמריקני. אני מקשיב לאנשים, אולם בסופו של דבר יש לי את הדעה שלי ואני רק התמלאתי הערכה לצה"ל. כמו בפוטבול, כולם משחקים בשביל אותה קבוצה. וכולם מחויבים לה. אם אוכל להיות חלק מהקבוצה הזאת, זו תהיה ברכה עבורי".

בן מהדבי בישראל. מרגיש בבית (יועד כהן)

ממזרון ההיאבקות למגרש הפוטבול

כבר בגן הילדים, למרות מימדיו הצנועים אז, מהדבי הצעיר גילה תשוקה לספורט תחרותי - בין אם היאבקות או פוטבול. "תמיד הייתי מתאבק. כסטודנט הייתי אלוף מדינת וושינגטון, אבל כבר בגן למדתי על הענף הזה והייתי מתגושש עם אחי. אהבתי את זה כי זה היה תחרותי, זאת הסיבה שאני גם אוהב עסקים. אני שואף להתחרות ולקחת משהו ממישהו. ההיאבקות עזרה לי לעבוד על שיווי המשקל ויכולות נוספות ששימשו אותי גם בפוטבול".

ההישגים הגדולים של מהדבי הגיעו על מזרן ההיאבקות, אולם גם זה לא השתווה לתשוקתו לפוטבול. "תמיד אהבתי פוטבול, אבל אמא שלי לא רשמה אותי לקבוצה עד גיל 12. כשזה קרה, נכנסתי לזה מיד. תמיד הייתי ליינבקר אמצעי. מכיתה ט' ועד שהייתי בן 25. בקולג' הייתי מתחרה כשחקן פוטבול בסתיו וכמתאבק בחורף. אני יודע שזה לא אופייני לילד היהודי הטיפוסי, אבל תמיד אהבתי את הספורט הזה. כילד הייתי קטן מימדים. למרות זאת רציתי את זה כל כך".

את הצלחתו הוא מייחס לגישת אמו ג'ולי, שנפטרה בפתאומיות לפני כארבעה חודשים בגיל 49 בלבד. "אנשים פקפקו בי בתור נער ואמרו לי שאם אעשה בר-מצווה, אין סיכוי שאהיה שחקן פוטבול. אבל אמי עודדה אותי. היא היתה  אדם מאוד אינטנסיבי, חשה בתשוקתי ומעולם לא לקחה זאת ממני. לא הייתי מהילדים שנדחפו בכוח לספורט, אבל היא תמכה בי. זה לא התיישר עם הנורמה, אבל אהבתי את זה. וכך גם היא, היא היתה נוכחת באימונים ונהייתה אובססיבית".

בעודו מבכה את מות אמו בארץ, ניחתה על מהדבי מהלומה נוספת ועוד פחות צפויה. בתחילת מרץ דווח על היעדרותם של ארבעה חובבי דייג ליד פלורידה. רק אחד ניצל. שניים מהנספים היו שחקני ה-NFL, קורי סמית' מאוקלנד ריידרס ומרקיז קופר מסיאטל סיהוקס, חברו הטוב ביותר של מהדבי באוניברסיטה.

מרקיז קופר. חברו הטוב של מהדבי שנספה (צילום: AP)

"הרגשתי נורא. שמעתי על זה לראשונה באימייל. היינו שותפים לחדר במשך שלוש שנים. הוא היה המחליף שלי והאדם הקרוב אליי ביותר באוניברסיטה. וכך, לאבד את החבר הטוב ביותר שלך, כל זאת רק שלושה חודשים אחרי שאיבדת את אמא שלך... זה קשה. אתה לא רוצה שהדברים האלו יקרו, אבל הם קורים. הם גורמים לך להסתכל על חייך ולהבין כמה חשוב כל רגע".

קופר הוכרז כמת כשבוע לפני יום הולדתו ה-27, לאחר שטבע בים. היתה זו הפעם השנייה שמהדבי מאבד חבר. באוקטובר 2000 זה קרה מול עיניו באימון, כשקרטיס וויליאמס ניסה לתקל שחקן ושבר צווארו. אחרי 18 חודשים כשהוא משותק, מת בבית החולים. "הוא היה חבר טוב, זו היתה תאונה מטורפת".

איך חוזרים לשחק אחרי אירוע כזה?

"אין ברירה. זה אחד הדברים שאתה חושב שלעולם לא ייקרו לך. אמא שלך לעולם לא תמות. אני לא אמות. אתה אף פעם לא חושב שדברים יקרו, עד שהם קורים ואז זה מאוחר מדי. אתה חושב לעצמך, מה הסיכויים שזה יקרה? אם תעשה את הדברים נכון, אפשר לקוות שזה לא יקרה. זה מעסיק אותך לשנייה, ואז אתה ממשיך. אתה לא יכול להפסיק את המשחק, הוא חייב להמשיך".

מייק ויק מאטלנטה ופייטון מאנינג מאינדיאנפוליס. תיקל את שניהם (רויטרס)

ומהדבי המשיך ובגדול. בימיו כ'האסקי' התמודד מול שחקנים רבים שהפכו לכוכבי NFL. "קלינטון פורטיס, רג'י וויין, ג'רמי שוקי, דרו בריז, סדריק בנסון, דשון פוסטר. הרשימה ארוכה ובאטלנטה התאמנתי עם טי.ג'יי. דאקט, ווריק דאן, מייק ויק - ב-NFL יש המון שחקנים טובים, והם עדיין נופלים כמו אנשים רגילים. כשאתה עוטה עלייך את המגינים והקסדה, זה לא משנה מול מי אתה משחק".

את ההשראה למשחקו ספג בין השאר מג'וניור סיאו, הליינבקר האגדי של סן דייגו צ'ארג'רס. "תמיד אהבתי אותו, בגלל האינטנסיביות שלו והתשוקה. גם אני בן אדם מלא תשוקה. אני כזה בפוטבול וגם בחיים".

איך שומרים על רמת האינטנסיביות הזאת?

"לפני המשחק אתה מפמפם את עצמך רגשית ואוגר את זה בפנים. המחשבות נשארות בתוכך. בהתחלה אתה קצת עצבני. מסביבך 100 אלף איש רועשים, אבל על המגרש הכל נהייה יותר שקט. אתה מתקשר עם החברים בתנועות ידיים. ואז פתאום, בום. דממה. זה כמו דיאגרמה. אני תמיד יודע מה אני עושה. אתה כל כך מפוקס ש-100 אלף איש הופכים לשקטים. ואז, אחרי שהמהלך נגמר, הכל רועש שוב. כאילו מישהו מוריד ומעלה את הווליום כל הזמן".

איך נראים חיי היום-יום של שחקן פוטבול?

"אתה מתעורר מאוחר ואוכל ארוחת בוקר. היה עליי לשקול את המזון ולתזמן את הארוחות שלי ברמת השעה, או הדקה. אחרי שאתה מתמתח, אתה יוצא לאימון. בדרך, הרחובות ריקים כי כולם כבר הלכו לעבודה. במתקן האימונים אתה מרים משקולות, צופה בקטעי וידאו, מתאמן, אוכל שוב, מקבל תדרוך, מתאמן שוב ואז חוזר הביתה בערב. אתה אוכל, נושם וישן את המשחק. זאת בכל זאת עבודה. זה משחק ילדים, אתה מקבל כסף כדי לשחק משחק ילדים".

מהדבי וחברים. בעתי נראה אותו שוב בישראל (מתוך: האלבום המשפחתי)

"אפשר להגיד שהייתי מכונה משומנת, הכל היה מתוכנן. זו בהחלט היתה הקרבה, אבל ההקרבה הגדולה ביותר היתה לא לראות את המשפחה שלי. עושים אותך רובוט, פוטבול אינו דבר גמיש. ככוכב עליך ליצור שם לעצמך. אתה פועל בשני מישורים - עלייך להיות טוב, להשלים תיקולים, להשיג טאצ'דאונס. בו בעת עליך להיות כריזמטי. כשאתה משלב כריזמה ותפוקה, אתה יוצר כוכב".

כדי ליצור שם לעצמם, שחקנים מדברים לא מעט טראש-טוק. מהדבי מודה כי הוא לא שונה. "תמיד יש טראש-טוק, אבל לא הייתי וולגרי. העדפתי להיות מכוון, להגיד משהו שיפגע ברגשות יריביי. דברים כמו, 'אני אפילו לא יודע מה שמך', או 'אתה פשוט לא טוב. לא יודע מה אתה עושה על המגרש'. דברים כאלה פוגעים בך אפילו יותר. רציתי להעניש אנשים. ידעתי שאם פוגעים בי, אפגע בהם יותר".

מהדבי מדגים: כך מתקלים ב-NFL (באדיבות בן מהדבי)

ניסו פעם לפגוע בך על רקע היותך יהודי?

"לא ממש. היו פעמים שירדו מתחת לחגורה ואמרו לי 'היי ילד לבן אתה לא יודע לשחק'. ואז עניתי, 'יודע מה? אתה צודק. אני לבן, אבל אתה משחק בסן חוזה סטייט (אוניברסיטה צנועה) ולעולם לא תשחק במשחק אליפות'. זה כואב יותר, ממש פוגע. אבל דברים כאלה לא נפוצים. לא נוהגים לצאת נגדך אישית, זה חלק מהכיף. לא באמת שונאים אותך. אחרי שמורידים את הקסדות, נהיים חברים. אני אכה אותך במהלך המשחק, אבל אחר כך אזמין אותך למשקה. ככה זה".

לא נשמע חינוכי במיוחד. למה שהורים ישלחו את ילדיהם לשחק?

"זה נותן לילד שלך דרך ליצור מבנה בחיים, להבין איך יחידה עובדת. לקראת הצבא למשל, או לאחר מכן לאורך החיים. איך אירגון מטורף כזה יכול לעבוד ולנצח. בסופו של דבר, זה כל מה שמשנה. בתחילת השנה לא מכירים אחד את השני, אך תוך מספר שבועות או חודשים, מבינים אחד את השני בלי לומר מילה. זה יכול להיות משחק של עיוורים או חירשים. זה מלהיב".

אחרי שסיים לימודיו בוושינגטון ב-2003, מהדבי קיבל הזדמנות באטלנטה. לרוע מזלו נפצע ערב העונה בכף רגלו, נותח והושם ברשימת הפצועים של הקבוצה. אחרי שנה קיבל הזדמנות באינדיאנפוליס, אולם במקום לשחק כתף אל כתף לצד פייטון מאנינג, נשלח לשלוחה האירופית של ה-NFL כשחקן אמסטרדם אדמירלס. כשחזר ב-2005, שוחרר מחוזהו.

מאמן הקולטס לשעבר טוני דאנג'י והקהל באינדי. החלום נגוז (AP)

"הייתי צריך שנה כדי להתאושש מזה. בסופו של דבר אלו היו שלוש שנים של להתאמן, ולשחק באירופה. זה ביזנס, כמו שבחורה זורקת אותך. זה עוד משהו שאתה לא צופה שיקרה, אבל זה קורה. ואז עלייך לאסוף את עצמך ולהמשיך".

איך התקבלה ההחלטה לפרוש?

"לא החלטתי להפסיק לשחק, אולצתי בגלל פציעה בגב. לקח לי שנתיים להתרגל. עשיתי את זה מגיל 12 ל-25, אבל אהבתי את זה מגיל 6 ואז יום אחד הרופא אומר שאתה לא יכול לשחק עוד. זה כמו שמישהו מונע ממך להיות עם אשתך וסוגר את הדלת בפנייך. לוקח זמן להתמודד עם זה, אבל אתה לומד להמשיך הלאה ולפתח יכולות חדשות. זו הסיבה שחזרתי לבית הספר לעסקים. לראות פוטבול עקצץ בהתחלה, אבל אני יודע שיש דברים אחרים שאני יכול לעשות".

אחד הדברים שהוא יכול לעשות, ועוד בישראל, זה לעזור בקידום ליגת הפוטבול המקומית (IFL), אשר בסוף השבוע האחרון ערכה את הגמר השני בתולדותיה. בפברואר האחרון גויס הליינבקר בדימוס לטובת מחנה אימונים לשחקני הליגה שהתקיים בספורטק ת"א.

מהדבי עובד עם שחקני הליגה הישראלית בספורטק (באדיבות בן מהדבי)

"פוטבול זה פרק שנגמר בחיי, אבל תמיד יישאר חסך בכל מה שאני עושה. זו היתה התשוקה שלי כל חיי וזה נלקח ממני ביום אחד. הליגה הישראלית היא עוד

דרך למלא את החסר הזה, אני לא צריך את אור הזרקורים. זה מעניין לראות פוטבול אמריקני בישראל. ובמיוחד לראות את פערי הגילאים. לא הייתי מאמין שבני 17 משחקים עם בני 38, אבל הם באמת כולם אוהבים את זה".

אז אפשר לבנות עלייך בעתיד כישראלי?

"אני אשוב לכאן. בטוח. זה רק עניין של זמן. עלייה היא בהחלט אפשרות. חשבנו על זה ודיברנו על זה. זה משהו שארצה לעצמי. והמשפחה שלי פה".

ומה עם איראן. זה לא ממש מסתדר.