"אוהבת אותך, אבל משהו חסר לי"

שולי ומולי גרים ביחד כבר יותר משלוש שנים. זו היתה אהבה ממבט ראשון והיא לא איבדה מעוצמותיה גם אחרי שנים ביחד. שולי היתה מעל גיל 30 כשהכירה את מולי ומעולם לא ידעה שאפשר לאהוב בצורה כל-כך טוטאלית. שולי היא כל עולמו של מולי, כל מה שחשוב לו עלי אדמות.

והנה, אחרי שלוש שנים ביחד אמרה שולי למולי: יש לי בשורה חשובה וחגיגית בשבילך. אני אוהבת אותך מאוד, אבל משהו עדיין חסר לי. בעוד זמן קצר יבוא גם אריק לבוא לגור איתנו. אתה אמור לקבל את פניו בסבר פנים נאה ולעזור לו למצוא את מקומו בבית. הו, נהיה כל-כך מאושרים ביחד! נכון שזה מרגש?

אם התיאור הזה היה של גבר ואישה, הוא נשמע מעוות וחולני. מה פתאום אריק? אם כל-כך טוב לשולי ולמולי ביחד, מה היא צריכה את אריק? טיפול היא צריכה, או לפחות כתבה במוסף סוף השבוע על שלישיות אקזוטיות.

אבל אם נניח ששולי היא האמא ומולי הוא הילד שלה, פתאום הכל בסדר. פתאום זה סיפור מתוק על הרחבת משפחה. פתאום זה טבעי וברור שלשולי יש מקום בלב ליותר מאחד, ואם מולי החמוד קצת מקנא, נו, טוב, זה יעבור.

גם אם זה נראה לנו טבעי לגמרי שאמא ואבא יכולים לאהוב עשרה ילדים (אבל רק בן/בת זוג אחד/ת!), כדאי בכל זאת להיעזר במערכת המושגים שלנו על אהבה רומנטית כדי להבין קצת מהרגשתו של מולי הקטן. לא רק שמכניסים אליו הביתה מתחרה מסוכן, אלא גם מצפים ממנו לקבל אותו באהבה! אתם לא הייתם מתפוצצים?

תזרקו אותו לפח!

"תשלחו את אריק לירח!" הוא לא ספר הילדים הראשון שעוסק בקבלת אח חדש למשפחה. גם לא השני וגם לא האלף ושניים-עשר. יש המון ספרים כאלה. אבל בעיני, ספר ילדים על אח חדש הוא כמו ספר מבוגרים על אהבה. בטח שיש הרבה כאלה. כי זה חשוב. ולא רק חשוב – גם מסובך. עמוס ברגשות סותרים של כל הנוגעים בדבר.

תשלחו את אריק לירח ספרי ילדים (עטיפת הספר)

רגשות סותרים ורגשות ש"לא הולם" לבטא אותם הם חוויה קשה גם למבוגרים. גם היום קשה לי לקבל את זה שאני יכולה לרצות בכל ליבי בטובתה של מישהי, נגיד חברה טובה, ועם זאת, אם, נגיד, אותה חברה טובה מקבלת מהחיים משהו שאני מאוד רוצה, להזות איך אני מצפה אותה בפירורים, מטגנת בשמן עמוק ומגישה לנמלים. אדומות.

סטיבן קינג התייחס לזה פעם בספר ממש-לא-לילדים בשם "המשחקים של ג'ראלד": "היה נדמה לה, כי רק מבוגרים יכולים לשלב רגשות בצורה כה מדהימה – אם רגשות היו אוכל, כי אז רגשות של מבוגרים יהיו דברים כמו סטייק מצופה שוקולד, מחית תפוחי אדמה עם אננס, עוגה עם רוטב חריף במקום סוכר".

אחות קטנה או אח קטן מעוררים בילד, וגם בהורים, פיוז'ן מבלבל ומעיק של רגשות."לפני שאריק נולד, אף אחד לא לקח לי ביס מהבננה. אתמול אריק עשה את זה. אז אמרתי, תזרקו את אריק לפח!"

הטריק של "תשלחו את אריק לירח!" הוא מתן ביטוי כן לרגשות הקשים והסותרים שיש לאח הבכור מול אחיו הקטן, אבל הרגשות הללו מוצגים באופן מצחיק, כך שהם מאבדים מעוקצם המפחיד.

בעמודים הראשונים, מונה האח הגדול את העוולות הנוראיות שאריק גורם לו ומפרט את כל מה שהורים סבירים היו צריכים לעשות לקטן (לזרוק לפח, להטביע בשירותים, לסגור בכלוב, להחזיר לבטן של אמא, ולבסוף: לשלוח אותו לירח). בוקר אחד, אחרי לילה קשה של צרחות, הילד לא מוצא את אריק וחושש שההורים אכן שלחו אותו לירח. הוא יוצא למסע נועז בגיגית כביסה ומחזיר את אריק מהירח, בריא ומגהק.

אף פעם לא הייתי חסידה של האופנה שממליצה להורה "לדון עם הילד על רגשותיו". בכל פעם שמייעצים לי לקרוא ספר עם הילד ואז "לדבר עליו", אני מעדיפה לוותר על התענוג. כבר כמה פעמים כעסו עלי כשניסיתי להסביר שגם אם הילד מרגיש את כל קשת הרגשות, אין צורך לקרוא לכל רגש ורגש בשמו: עכשיו אתה מתוסכל, חמודי. עכשיו את חשה רגשות רצחניים לגבי אחיך, עכשיו אתה מרגיש אומניפוטנטי. חזור אחרי: או-מני-פו-טנ-טי. יופי, קטנצ'יק. אני חושבת שקוראים לזה "שיקוף" בספרות המקצועית. לכן אני בהחלט לא ממליצה לגרור את האומלל לשיחת פוסט-ספר בנוסח: האם גם אתה היית רוצה לגזור לאחותך את החוטם?

אבל כשמספרים את "תשלחו את אריק לירח!" כסיפור משעשע שקרה לילד אחר, בלי ניסיון טיפולי לחבר אותו לכאן ולעכשיו, אני חושבת שהילד יהנה לשמוע שלפעמים רוצים לשלוח מישהו לירח, גם אם הוא קרוב ואהוב, ואז להחזיר אותו משם והכל מותר (במחשבה, כמובן), והכל בסדר.

ועוד סיוג: בדרך כלל אני לא נוטה לפרט גילאים מתאימים לכל ספר וספר. אבל במקרה הזה אני אציין שיתכן שכדאי לחכות עד גיל חמש לפחות לפני הקריאה. כלומר, אם החלטתם לנפק אח חדש בסידרה אחרי שלוש שנים להיווסדו של הקודם – חכו קצת עם הספר הזה. משפטים כמו: "תטביעו את אריק בשירותים", יכולים להיות מצחיקים בגיל חמש, אבל קצת קשים קודם לכן.

אין אמהות שמחות?

למרות שזה לא קשור לספרי ילדים, אנחנו בערוץ "הורים" ותרשו לי להגיב על השיחה של דנה ספקטור עם אורנה לנדאו במוסף "שבעה ימים" האחרון, כתבה שזכתה לכותרת "אין אימהות שמחות". "מתי בפעם האחרונה פגשת אמא מאושרת?" שואלת לנדאו, "לא משנה איך החיים שלנו נראים הכישרון לאושר אבד לנו... גברים יכולים לשמוח, ילדים הרבה פעמים מאושרים וגם נשים צעירות יכולות להיות מאושרות. אבל אמהות לא. כאילו מתישהו בלידה אנחנו פולטות החוצה עם השליה את הכשרון לאושר".

אני רואה את מיתוס האמא הכבולה, הסובלת, עולה ופורח, בעיקר אצל נשים חכמות, יפות ועשירות ומספיק עם זה. כל הנסיונות לתאר אמהות כדייסה פנימית עלובה של תשוקות ופנטזיות בלתי ממומשות, רק מנציחים את תפיסת הקורבן המדכאת של נשים בכלל ואימהות בפרט. כתבות כמו זו לא חושפות מצב קיים, אלא מייצרות אותו.

מאחורי כל פוני גוונים של אמא, מתארת ספקטור בזלזול, שעומדת "עם חצאית סקסואלית כמפת פיקניק" עם הילד שלה ליד מעגל מתופפים, רוחשת פנטזיה על הראסטפרי הענקי מהדרבוקות וסקס לוהט בג'מייקה.

ואם כן, אז מה? למה זה כל-כך עלוב? כן, מאחורי פוני הגוונים אנחנו מפנטזות על ערימות כסף שנופלות עלינו מהשמיים, על סקס בג'מייקה, בפאריז או במטוס בדרך לשם ועל אצטדיונים שמוחאים לנו כפיים בגלל היותנו חד פעמיות, יפהפיות ומהממות באופן כללי. עם גוונים או בלי.

ועוד כותבת ספקטור, אישה שנונה ורבת השפעה, שכולנו מגלות "בפרפראזה על ג'ון לנון, שפמיניזם זה מה שקורה לך לפני שאת עושה ילדים". תרשו לי לענות על זה בפרפראזה על ג'סיקה ראביט: אנחנו לא באמת כל-כך עלובות. אנחנו רק כתובות ככה. ופמיניזם, אחותי, זה לא רק להרוויח את המשכורת שלך בעצמך. זה גם להתייחס לנשים, לגוונים, לחצאיות דמויות מפה ולפנטזיות שלהן באופן מכבד ומעצים. זה יעזור לנו להיות מאושרות. תודה.

• תשלחו את אריק לירח. כתבה: רובי ה' האריס. איר: מייקל אמברלי. מאנגלית: תמי הראל. כנרת בית הוצאה לאור.

לחצו כאן למדור ספרי הילדים.

• רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.