גילגולו של שחקן

אחרי שמונה שנים של מסעות בארבע יבשות ויותר מ-30 מדינות, בהן: הודו, תאילנד, פיליפינים, נפאל, אוסטרליה, קמבודיה, סמואה, סינגפור, יפן וניו זילנד, הבטרייה של גיל אלון החלה להבהב. מסע שהחל מתוך רצון להעמיק בלימודי הזן והמשיך לאינסוף גילויים ומפגשים מרתקים עם שחקנים ויוצרים ברחבי הפלנטה, הגיע לסיומו ואלון, שחקן רב גוני ובינתחומי, החליט שהגיע הזמן לשוב הביתה. כשהוא חמוש בהסמכה כזן מאסטר שקיבל ביפן, הוא נחת לפני חודשים ספורים בישראל, הגיש מחזה לפסטיבל התיאטרונטו להצגות יחיד והתקבל.

"מיסטר סי". מונודרמה על שכפול גנטי (צילום: אליצור ראובני) 

"מיסטר סי", שאלון הציג בבכורה בשפה האנגלית בניו זילנד ועמה קיים עשרות הרצות במשך ארבע השנים האחרונות, מציג בתיאטרונטו בימים אלה בעברית. בדרמה הגנטית האינטראקטיבית אותה כתב וביים, הוא נכנס לנעליו של האיש הראשון ששוכפל גנטית והגיע לגיל העמידה. המחזה מתרחש במסגרת הרצאה שהוא נושא בפני קהל אנושי עמו הוא נפגש לראשונה בחייו מחוץ לתחומי המעבדה בה גדל. תוך כדי ההרצאה נפרש סיפור חייו. רעיון הליבה של המחזה נולד מתוך חיזיון במהלך תרגול מדיטציה יומי בהודו. הדימוי היה כל כך חזק לדבריו ומתוכו צף ועלה כל נושא השכפול הגנטי.

"השתעשעתי עם הרעיון במשך תקופה אבל הטקסט נחת פתאום ביום גשום אחד בוולינגטון, ניו זילנד. באמצע הרחוב, כשאני צועד עם מטרייה ביד, פתאום הוא הגיח, רצתי כמו משוגע למקום יבש והתחלתי לכתוב. זה היה מונולוג הסיום של המחזה וממנו התחלתי לכתוב לאחור", הוא מספר. הוא נסגר לתקופת חזרות שבמהלכן החל לחקור את נושא השכפול הגנטי. "לא ידעתי כלום על הנושא אבל הוא ריתק אותי", הוא אומר, "הבעיה המרכזית של כל נושא השכפול הגנטי הוא לא השעתוק הפיזי אלא דווקא השכפול המנטלי שהחברה עושה באנשים שנראים אותו דברים, מדברים אותו דבר, הולכים בעדר. זו הבעיה וההצגה נוגעת גם בזה".

דולי הכבשה. "הדמיון החיצוני הוא לא המרכז" (צילום: רויטרס)

"מנקודת המבט של הזן כאוס ומרכז הן שתי קונספציות שהומצאו על ידי בני האדם. אין כאוס לעומת מרכז. הכל בבלגן אחד גדול. יש כמה עקרונות של הזמן שמתחברים מאוד אל שאלות שהטרידו אותי תמיד בנושא אמנות התיאטרון כמו למשל היצירה לשם היצירה בלי הזבל של מה אומרים או חושבים עליי והתעסקות בשאלות כמו מה ימכור? האם אמצא חן? זה לא רלבנטי.

השאלה היא לא אם מה שאתה עושה טוב או רע אלא האם אתה מתחבר לזה".

"אני לא מלמד משחק או טקסט. הסדנה שלי עוסקת ביצירתיות אישית ובחיבור לאינטואיציה ובזה כולנו דומים בלי קשר לתרבות שממנה אתה בא. על פניו זה נכון שקמבודיה שונה מגרמניה, אבל בפנים לכולנו יש רגשות, פחדים, צורך באהבה, חששות, חוסר ביטחון. המהות זהה. הרעיון המרכזי הוא ליצור אווירת ביטחון נטולת שיפוטיות. אין אצלי ציונים. אין תרגיל טוב או לא טוב. זה חשוב מאוד בעולם התחרותי שיצרנו למצוא איים שבהם אתה יכול להיות אתה. אני רואה באופן פרקטי שהתחרותיות, ממדים של הצלחה מול כשלון או טוב מול לא טוב ויפה מול לא יפה, הם חסמים ליצירתיות. מה שקרה זה שפתחנו ביקורת עצמית מוגזמת שנשענת תמיד על מה שאחרים חושבים".

אתה מדבר על טוטאליות שקיימת גם בארץ אבל אולי בעיקר בשוליים.

"אני מעריך שבמיינסטרים נהיית איזושהי רוטינה או עייפות שכזו. החגיגה מתחילה להיות קהה. אבל יחד עם זה, צריך לומר, שסצנת התיאטרון בישראל אינה דומה לשום מקום בעולם, היא ייחודית ומרתקת. ריבוי הפסטיבלים במקום כל כך קטן, אמנות לעם, תרבות יום א', תיאטרון צה"ל או סל תרבות, כל אלה הן המצאות ישראליות שמשאירות את העולם בהלם. פיזור הפקות לפריפריה, מפעלי מנויים וועדי עובדים, גם זו המצאה ישראלית שאין כמותה בעולם. רק בארץ הצגות שלא רצות 700 פעם נחשבות לכישלון קופתי. הפקות תיאטרון רגילות שאינן בווסט אנד או בברודווי נחשבות להצלחה כבירה אם הגיעו ל-50 הרצות. אגב, גם חינוך לתיאטרון שמתחיל אצלנו בגן ילדים, לא קיים בשום מקום אחר. זה לא סטנדרט. אם מחשבים היקף אוכלוסיה על שטח ישראל היא בפירוש במקום הראשון בעולם בצפייה בתיאטרון".

"הרעיון שמאחורי הפסטיבל מרתק", הוא אומר, "אני אוהב להיות מעורב בעשייה אמנותית, לתמוך בה מימיה הראשון וללכת איתה כברת דרך. זה כמו לפזר דשן ולראות איך הזרע צומח. אמנות בינתחומית היא תחום שמעסיק ומעניין אותי ומכיוון שלא הייתי פה לאורך השנים האחרונות, אני בודק לאט את השטח כדי להכיר את הכוחות החדשים שפועלים פה. אני אוהב את הרעיון של חשיפה של תהליך ולאו דווקא התכווננות למוצר מוגמר".