בדרך לחופש עם חמישה שימפנזים במטוס
ההרג השיטתי של שימפנזים וחיות בר נדירות בקונגו מתפשט למימדים מדאיגים. קבוצה של חוקרים ופעילים למען בעלי חיים סיכנו את נפשם כדי להציל עשרות שימפנזים בשנתיים האחרונות מידי ציידים. במבצע חשאי לפני שבועיים הם הצליחו להבריח חמישה שימפנזים יתומים במטוס למקלט במזרח המדינה. הנה יומן המסע שלהם
..."לאחר מאמצים רבים מצאתי קרן של אור ותקווה. השעה שלוש לפנות בוקר, והמתח מורגש באוויר. חמישה שימפנזים יתומים וצעירים שחולצו על ידינו מציידים וכפריים, הובאו בשעת לילה אל הבית הזמני שלנו. כולם ישנו ללא דאגה, לא מודעים להרפתקאה הגדולה שתתחיל בעוד מספר שעות, עם זריחת השמש.
למרות שהיו בידינו כל המסמכים החוקיים להעברתם למקלט לשיקום שימפנזים במזרח המדינה, עדיין נתקלנו בבעיות רבות מול הגורמים הממשלתיים, שנראו נלהבים לפגוע במאמצינו. החשיכה ואלמנט ההפתעה היו ידידינו הטובים ביותר – רק המנהל המקומי של רשות ההגירה ידע את השעה והתאריך המדויק בו ינחת המטוס שלנו בשדה התעופה, והתפללנו שהדבר יישמר בסוד..." (לאורה דרבי, קונגו)
בין השנים 2004 ל-2007, היתה לי הזכות הנדירה לסייר באחד ממעוזי הטבע הפראיים במרכז אפריקה, בין סוואנות שוקקות חיות טרף ויונקים מופלאים ביערות סביב בּילי, בצפון הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. במעמקי יער גאנגו, יכולתי לצפות, לצלם ולתעד שימפנזים בסביבת מחייתם הטבעית; הם לא הפגינו פחד מפני בני אדם; ישנו על האדמה למרות נוכחות של טורפים גדולים כמו אריות, צבועים ונמרים; הם ריסקו שבלולים, צבי יבשה, נברו בקיני ענק של טרמיטים בעזרת ענפים והשתמשו במקלות באורך של 2.5 מטר כדי לצוד נמלים עוקצניות.
במהלך עבודתי טיילתי עם גששים מקומיים כדי לעקוב אחר מקומות המחייה של השימפנזים הפראיים ולתעד את חייהם וחיי חיות הבר שמסביב. במחקרים שערכנו באזור גילינו כי השימפנזים חולשים על שטחים של 35 אלף קילומטר ומקיימים בהם תרבות חיים ייחודית הנמשכת מזה עידנים רבים, ולא הופרעה כמעט על ידי בני האדם.
אך למרבה הטרגדיה, השימפנזים של בילי והתרבות הייחודית והנדירה שלהם, יחד עם מינים אחרים שבסכנת הכחדה, נתונים כעת תחת איום מיידי כתוצאה מציד מסחרי בבשר חיות בר המתפשט לכל צפון המדינה.
ציידים חמושים היטב זרעו הרס רב ביערות עשירים שאיכלסו אוקפי, פילים ושימפנזים. בזמן שאתם קוראים את המילים הללו, נזק חסר תקדים פוגע במערכות האקולוגיות העדינות של בילי כתוצאה מ"פלישת" כורי הזהב. מאז אותה תקופה, ניהלנו סקרים ביערות, כ-200 ק"מ דרומית לבילי. החדשות שם היו עגומות. בין ספטמבר 2007 לנובמבר 2008, גילינו והצלנו 34 שימפנזים יתומים ו-31 פגרי שימפנזה שיועדו למכירה באזור.
"רכשנו ואליום בבית מרקחת מקומי, ובארבע וחצי לפנות בוקר הערנו את השימפנזים ונתנו להם לשתות את החלב המהול בסמים המרגיעים. הם נראו ישנוניים בכל מקרה, אך היינו חייבים להעיר אותם מוקדם ככל אפשר במסע לנהר עד לשדה התעופה. בהפסקות קצרות, הרחק מהדרך הראשית, החבאנו את השימפנזים בין העצים, ואיפשרנו להם לפרוק מעט אנרגיה. ספרנו את הדקות עד לרגע שהמטוס נשמע באוויר...".
שימפנזה ביערות קונגו
השותפים שלי למסע, לאורה דרבי ואדם סינג', ראו מאז שבעה יתומים נוספים ושני פגרים. במהלך השנה וחצי האחרונים, החרמנו חמישה שימפנזים יתומים מידי ציידים וכפריים, וטיפלנו בהם במחנה פליטים בסמוך לעיר אקטי. לפני כשבועיים הם הוטסו למקלט מיוחד לשימפנזים במזרח קונגו. חשוב להדגיש כי במהלך כל התקופה לא שילמנו כסף או רכשנו מתנות בתמורה לשימפנזים היתומים, מאחר שהדבר רק יצית ויניע את הסחר בשימפנזים ויחרוץ את גורלם של קופים רבים למוות.
במקביל, תיעדנו סחר בחיטים ובבשר של 13 פילים, 10 עורות של אוקפי, תשע פרוות של נמרים, בשר ועור של שני היפופוטמים ומאות פגרים של קופים. עורות של אוקפי משמשים כדי ליצור את המשענות של כסאות לישיבה; אוזני פילים משמשות לתופים של כנסיות.
לעומת זאת, במהלך התקופה שלי בבילי, למרות שראינו כמות מעטה של שנהב ובשר פילים לא ראינו בשר שימפנזים או קופים יתומים. למרבה הצער, במהלך השנה האחרונה קיבלנו דיווחים על שימפנזים יתומים, וכמות גדלה והולכת של שנהב שיוצאת אל מחוץ ליערות.
הטבח מתפשט יחד עם כורי הזהב. ביערות סמוך לבוזה ואקטי, שימפנזים שחיו עד לפני 15 שנה בשלווה יחסית עם שכניהם האנושיים נרדפים כעת באופן חסר תקדים על ידי ציידים בלתי חוקיים, המלווים בלהקות כלבים גדולות. למרות שהקופים נהרגים במרבית המקרים מיריות רובים, הנשק המועדף על הציידים הוא חצים מורעלים וקשתות מעץ.
החשאיות של הנשקים המסורתיים הללו מאפשרת לציידים להרוג קבוצות גדולות של שימפנזים מבלי לחשוף את נוכחותם באזור. מלכודות אימתניות בגובה של 2.5 מטר העשויות מחוטי תיל מסוגלות ללכוד כל חיית בר, החל מאנטילופות קטנות ועד לאוקפי, ומאיימות גם על שלומם של השימפנזים.
"... בשמונה בבוקר, כמעט לא האמנו שהרגע הגדול הגיע. כלאנו את החבורה, שהתנגדה קלות, בכלובי הנשיאה והתחלנו ללכת עימם לעבר המטוס. אך עד מהרה בעיות חדשות צצו בשטח. קהל סקרן וגדול החל להתאסף בשדה התעופה ודאגתי לבטחונם ולבריאותם של השימפנזים. ואז בכיר מקומי הגיע לשדה וניסה לעצור אותנו. אחד מהשוטרים, שלא היה לבוש במדים, אחז באחד השימפנזים ברגלו וניסה לפתוח את דלת הכלוב, דבר שגרם לקוף הצעיר לצרוח בבהלה...".
באופן מסורתי, נשות הכפרים מסרבות לאכול בשר שימפנזים. חלק מתושבי הכפרים לא אוכלים בשר שימפנזים מאחר שהם מאמינים כי בני האדם והקופים הללו הם קרובים זה לזה. אך הטאבו העתיק מתחיל להיסדק במהירות תחת הסתערות המסחריות.
ישנם מספר גורמים שהובילו להחמרה בטבח השימפנזים וחיות בר נוספות. התרחבות תעשיית כריית הפחם והזהב הביאו לגאות במספר מהגרי העבודה, הרס חברתי ואבטלה בעקבות מלחמת האזרחים במדינה. הייתה גם צניחה חדה במחירי הקפה והיבולים האחרים בשוק העולמי, והשתלטות של זרמים חדשים של הנצרות הדוגלים באכילת כל "יצורי אלוהים".
חפץ חד פעמי המועבר מיד ליד
השימפנזים היתומים ששרדו את מות אימותיהם ביערות, פוגשים גורל לא פחות גרוע. הם סובלים ממחלות ותת תזונה, מתייחסים אליהם כחפצים חד-פעמיים שיש לבשלם ברגע שהם גדולים או חזקים מדי כחיות מחמד. רבים מהם מובלים על גבי אופנועים לכפרים וערים סמוכות, שם הם נשלחים בסירות ששטות על נהר הקונגו להימכר בבירה קינשאסה. הם מוחזקים כחיות מחמד על ידי מספר רב של אנשים, ביניהם איכרים, בכירים בממשלה, כומרים קתוליים, סוחרים מוכרים בחיות בר ואנשי עסקים אמידים.
"האיש הזה סיכן לא רק את עצמו בנשיכה כואבת, אלא גם איים להרוס מבצע שתוכנן בקפידה במשך ארבעה חודשים. היינו חייבים לפעול במהירות. צרחנו על השוטר ותבענו ממנו להפסיק לגעת בקופים לטובתו וטובתם. הוא סירב. אדם, השותף שלי למסע, בחור גדול למדי, חסם בגופו את השוטר וחצץ בינו ובין הכלובים. לאחר ויכוח סוער הצלחנו לזכות בתמיכה מפתיע מצד איש השירות החשאי שעמד בסמוך. לאחר שהוא נתן את ברכת הדרך ונפרדנו בלחיצת יד, השימפנזים הועמסו אל ירכתי המטוס. אחת מהן כמעט והצליחה להימלט, וברגע האחרון החזרנו אותה לכלוב שלה.
"... הרעש מחוץ למטוס ובתוכו הסב כאב לכולנו, בני אדם ושימפנזים כאחד. מה הפלא, שהרי כולנו היינו מתוחים ומפוחדים. הקופים ביקשו את קרבתנו בתנועות ידיים והשמיעו קולות מצוקה. ניסינו כמיטב יכולתנו להרגיע אותם. המנוע כבר הותנע ורגע לפני שהמטוס החל לנוע, הגיע לשדה התעופה שוטר נוסף ודרש מאיתנו לצאת מייד מהמטוס. הטייס שלנו לא ויתר והבהיר לו כי אנחנו עומדים תחת לוח זמנים דוחק ובמהלך הויכוח הצליח לסגור את דלתות המטוס. הצלחנו להמריא לאחר דקות ארוכות של מתח, רק לאחר שמדחפי המטוס הופעלו והקהל הרב שהקיף אותנו מיהר להסתלק מהמקום כדי לא להיפגע...".
השימפנזים היתומים שמצאנו, הוחזקו ברוב הפעמים בתנאים עגומים. קשורים בחבלים קצרים, יושבים לבד בעפר ולעיתים חסרים את שיניהן הקדמיות שנעקרו במכות, כדי למנוע נשיכה אפשרית. באחת הפעמים מצאנו צייד שסבל מפצע מרקיב בעקב רגלו, שהחזיק בשימפנזה יתומה שסבלה מחתכים עמוקים בזרועה. הצייד הסביר את מה שקרה: חברו ירה באם והיא נפלה מהעץ על האדמה. הוא רץ לעברה עם מאצ'טה חדה כדי להרוג אותה, אך במקום זאת פגע בזרוע של הגורה. האם, בכוחותיה האחרונים, נעצה בו את שיניה עד שנפחה את נשמתה.
קשה לחשוב על דרך טובה להחליף מחלות בין שימפנזים לבני אדם, בדומה למה שקרה בהתפרצות האיידס במערב אפריקה לפני מספר עשורים. נראה כי בכירים בממשל בקונגו עדיין אינם מודעים לסיכונים הללו, או לסחר הבלתי החוקי בשימפנזים. בשר שימפנזים נמכר באופן גלוי וחופשי בשווקים, ובשני מקרים, בעליהם "החוקיים" של שתי גורות שימפנזה, הראה לנו מסמכים בעלי חותמת רשמית המאשרת לו לשמור ולמכור את הקופים.
זה ברור כי הסחר בבשר חיות הבר רק בתחילתו, ויסחוף בקרוב את כל האזור סביב העיר בילי. אחרת, לא היינו מוצאים אוכלוסיות כה גדולות של שימפנזים, אוקפים ויונקים גדולים אחרים כה סמוך לעיירות. אם לשפוט לפני המספרים הגדולים של שימפנזים יתומים בהם נתקלנו, יחלוף מעט זמן עד שהטבע החייתי בצפון קונגו - אריות, פילים והיפופוטמים - ייעלם. השאלה היא האם העולם יספיק להגיב לכך לפני שיהיה מאוחר מדי? (קליב היקס)
"...הדמעות זלגו תוך שניות, מרגע שהרגשנו את הגלגלים מתנתקים מהקרקע. קשה להאמין שלאחר חודש של מאבק ותכנון מדוקדק, השימפנזים שראו את אימותיהם נרצחות מול עיניהם, סבלו רעב והתאכזרות, יזכו סוף סוף להיות בני חורין במקלט בטוח. אנשי רשות הטבע המקומיים חיכו לנו בשדה התעופה לאחר הנחיתה בבוקאבו.
משאיות מאובטחות המתינו עבורנו ולמרות דרך קשה ומפותלת ישבנו עם קאת'י, דג'אנגו, בולונגוואה, אקטי ומנג'י בידיים שלובות כדי לא ליפול מהמשאית. כשהגענו למקלט הקופים זכו לסלים גדולים בהם יכלו לישון ולפירות טריים, מהם סירבו להיפרד במשך שעות ארוכות. למרות המסע המתיש, הם מתאוששים בקצב משביע רצון. כשהבטנו עליהם מוגנים בחסותה של המטפלת החדשה שלהם קלאודיה, ידענו שהמסע שלנו הגיע לסיומו עם ניצחון מתוק בדרך אל החופש"... (לאורה דרבי).
- לקריאת הספר האלקטרוני "סוחרים בשימפנזות בשביל תכשיטים חסרי ערך" - לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
