מתישהו צריך לומר "עצור" במשחק ההזוי הזה
כשבחורה נורמלית לחלוטין מחליטה להתנזר מפריטי לבוש מאווררים בשם אמתלה מגוחכת שלא יאה להצטלם כך (יקירתי, זו בסך הכל התמונה שבן-דודך העלה לפייסבוק מהחתונה שלו, לא "ספורטס אילוסטרייטד"), אז אני חייבת להניף את נס המרד
כשחברתי, בחורה נאה וחטובה לכל הדעות, הייתי אפילו מגדירה אותה "חתיכה" (את המקבילה המודרנית לתואר הזה אני בוחרת שלא לאמץ), מודיעה לי שהיא "לא הולכת יותר עם גופיות", אני כמעט נופלת.
"למה?" אני שואלת, חוככת בדעתי אם החברה, שלרוב מפזזת בשמלות במחשופים נדיבים המיטיבים עם נתוניה הטבעיים, החליטה לאמץ אורח חיים כהלכתו. זה כמובן לא היה מפריע לי, אילו בחרה באורח חיים שמסב לה יותר נחת, רק שהופתעתי מהפתאומיות – כלל לא הייתי ערה לתהליך הזה.
"לא", צוחקת נ', משועשעת מהסיטואציה. "ממש לא. פשוט יש לי זרועות שמנות".
עכשיו אני כבר נוחרת בבוז. "ממתי זה?" אני שואלת, סוקרת בעיני רוחי את חמש שנות היכרותי איתה. לא זכור לי שבמהלכן תפחה, השתנתה, או שהיה טעם לפגם בדרך בה התלבשה. אפילו לא חיכיתי לתגובתה: "את משוגעת", פסקתי, ונשאנו את המגשים למקום מושבנו בבית הקפה.
"לא, באמת", היא לא אמרה נואש. "יש לי זרועות שמנות וזה נראה רע בתמונות. אז מעכשיו קצת שרוולים, מה קרה?".
לא עזרו תחנוניי. כושר השכנוע שלי, שלרוב מצליח להכריע את הקשים שבקרבות, לא הועיל. נ' היתה סמוכה ובטוחה שלהזיע בשמש הישראלית הקופחת בחום הקיץ הממשמש ובא עדיף לה אלף מונים על פני זרוע שבמקרה הטוב אני מסכימה לתאר אותה "לא גרומה", שנעה בחופשיות באוויר הפתוח, רחמנא ליצלן, לעיני כל.
שוב נאלצתי לסור אל לוח תוצאות המשחק הבין-מיני. 1:0 לו. כן, לכל מי שמעמיד פני שה תמים, יש משחק שלם שמתנהל "שם בחוץ", בו לא מובן מי השחקנים, מי טורף את הקלפים. לא ברור מי מנצח בזה או על כל זה, אבל דבר אחד בטוח: על פי רוב, הנשים הן המפסידות. לא מזמן כתב כאן הפילוסוף אבינועם בן זאב מאמר שלם על סלנג עברי, בו טען בין שרוב הכינויים המעליבים מופנים כלפי נשים.
כן, נשים מצוות לעמוד בסטנדרטים בלתי-אפשריים: להיות צנועות, להיות מעולות. להיות נשות-חיל או לא להיות. זה לא אמור להיות טור פמיניסטי לוחמני, גם אם נפלטת לי פסקה כזאת. דווקא משום שאני דוגלת באקסיומת הפמיניזם הראשונה והברורה מכולן: כל אחת ואחד שווה ורשאי לעשות כרצונו. למי שמתחשק לנהל קריירה נוצצת על חשבון דברים אחרים - אשריה. ומי שרוצה להקים תא משפחתי ותו לא – אשריה גם כן.
אבל כשבחורה נורמלית לחלוטין מחליטה להתנזר מפריטי לבוש מאווררים בשם אמתלה מגוחכת ש"זה לא נשי" ולא יאה להצטלם ככה (יקירתי, זו בסך הכל התמונה שבן-דודך העלה לפייסבוק מהחתונה שלו, לא "ספורטס אילוסטרייטד"), אז אני חייבת להניף את נס המרד.
"מה כבר ביקשנו? שלא תנשמי סדיר במשך כמה שעות?"
כל כך מקומם לראות במועדונים נשים מתענות במחוכים, חגורות, שמלות צמודות ושאר פריטים שתפקידם לשוות לך מראה מצודד (ומה ביקשנו בתמורה? שלא תנשמי סדיר במשך כמה שעות? אל תהיי קטנונית!). מדדות בעקבים שניתן להשתמש בהם לאחת הקפיצות האתגריות של "המרוץ למיליון". צריך להקפיד שהאיפור לא יימרח, שהתיק המעיק לא יישכח ושהבחור מרוב חוסר תשומת לב לא יברח.עכשיו מן הסתם תקום לכלותי איזו בחורה נזעמת ותטיח בפניי: "את בעצם שוביניסטית במסווה של בחורה מתקדמת ונאורה. עושה שואו בהופעתך בעיקר בשביל גברים מריירים. בעוד שאנחנו, האמזונות החתיכות במועדונים, מתקשטות למען עצמנו בלבד! תהיי יפה רק בשביל עצמך, לא עבור אף אחד אחר!".
הרעיון הזה מפתה, תודו. להאמין שאנחנו חיים בבסיסנו מתוך נאמנות עצמית מפותחת. רעיון מקסים, אבל לפעמים צריך לומר את האמת בפנים, בלי כחל וסרק: זה לא ריאלי. אם באמת כולנו היינו מתקשטות, מתפננות ומפננות (מלשון "לעשות פן") אך ורק עבור אישיותנו הכובשת והמלבבת ולעינינו בלבד, הייתם רואים הרבה יותר בחורות מהדסות בדירותיהן על עקבי סטילטו, עם תסרוקות מהודקות למשעי ואיפור מושלם. בפועל, רובנו מסתובבות בבית בטרנינג, לרבות זה עם כתם הקפה שמעלה בנו זכרונות מבדחים בכל פעם מחדש. בלי איפור, השיער אסוף ברישול, לרגלינו כפכפי אצבע או נעלי פרווה מרופטות (למעט פנינה רוזנבלום, שלעניות דעתי נולדה עם הצללית והרוז' בלחיים).
שלא תטעו, אני הראשונה שתתעדכן בטרנדים של העונה הקרבה. הארון שלי עמוס להתפקע, וגם לי יש פטיש בלתי מוסבר לנעליים. באופן כללי, גם אני משחקת את המשחק. השאלה היא מתי להגיד "סטופ" ולתהות על כשרות החוקים. מתי צריך להפסיק לרוץ ולבחור בקצב שנוח לנו, ליהנות. להיזכר עבור מה יצאנו לדרך מלכתחילה.
"אני עדיין לא מבינה מה הבעיה", נ' מכרסמת את השאריות שבידה ותולה בי מבט חסר סבלנות. "אני רוצה לצאת טוב בתמונות, זה הכל. אפשר לחשוב, אז אני מטשטשת אזורים בעייתיים ומדגישה אחרים. מה אני עושה שונה מכל אחת אחרת?".
"אולי זו הבעיה", אני עונה. "את לא שונה מכל אחת אחרת. את חושקת שפתיים בחום המהביל רק כדי לא לחשוף".
"לחשוף כתף?!", מזדעקת נ'. "על זה כל הטררם?".
"לחשוף את עצמך", אני מתעקשת. "כמו שאת. עם הזרוע שלא עברה ריטוש פוטושופי, כי אלה החיים. הם לא תמיד נוצצים כמו דפי כרומו במגזין ולא עשויים מעשי ידי מכונה, מדודים בסרגל. אולי את לא עומדת בפוזה חושנית מאולצת, כפי שהבמאי מביים את הדוגמנית, ואין לך פרופורציות בלתי אפשריות שעולות לך מחיר גבוה מכדי שתוכלי לאמוד אי-פעם. אבל אם רק תסנני לרגע מה טוב לך, נוח לך ומתאים לרצונותייך, אז תהיי הרבה יותר מושגת ונחשקת מההיא שם בפוסטר, חסרת ההבעה. ואם תתמידי גם תגלי..." אני רוכנת אל עבר נ' כמצפינת סוד: "גם הרבה יותר יפה".
כבר לא יכולה להתלבש כך
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
