מיטשל, תתעורר
בנסיבות הנוכחיות "שתי מדינות לשני עמים" הוא חלום באספמיה. על נשיא ארה"ב לבחון מחדש את האסטרטגיה האמריקנית במזרח התיכון

המדיניות האמריקנית ביחס לתהליך המדיני במזרח התיכון כפי שמצטיירת מהצהרותיו האחרונות של הנשיא אובמה, ומהפרסומים לקראת ביקורו של הסנאטור מיטשל, היא מדיניות שגויה שתגרום לבזבוז זמן, וחשוב מכל – תגרום לפספוס של העיקר שאותו כן ראוי לעשות.

 

העמדת פתרון שתי המדינות כיעד מרכזי לקידום תהליכים במזה"ת היא ממש תמוהה. אין אינטרס מובהק מזה עבור ישראל, גם אם הדברים לא נאמרו במפורש על ידי ההנהגה הישראלית החדשה.

 

בתווך שבין האידיאולוגים הקיצוניים בימין המפה הפוליטית כאן, ובין אנשי שמאל קיצוניים החפצים בשוויון לכל, ברור שזה חייב להיות הפתרון. אבל הכרח הוא להבחין בין הרצון-חזון להגיע לשם ובין היכולת הפרקטית לעשות זאת בעת הנוכחית: אם בתקופת "פוסט אוסלו" הייתה תחושה שהיעד הוא בר מימוש, אנו כבר מזמן לא מצויים שם. לא היינו שם לא בזמן ועידת אנאפוליס (למעשה, "תגובת המותן" של המערב להשתלטות החמאס בכוח על רצועת עזה), ולמען האמת – גם לא בעת ש"מפת הדרכים" הושקה – אך את זה ניתן היה להבין רק הרבה יותר מאוחר.

 

אם נצא מהנחה שאין בכוונתו של אובמה לשדל את ישראל לנהל מו"מ עם ממשלת החמאס, כפרטנר לקידום פתרון שתי המדינות (שהרי התנועה אינה עומדת בשלושת התנאים המקדמיים של הקוורטט), אז מי בדיוק הוא השותף? באמת נראה לנשיא האמריקני שאבו מאזן, נשיא חלש, שאפילו אחיזתו בשלטון היא כבר בלתי חוקית, יאזור עוז וייקח על עצמו את האחריות להגיע להסדר עם ישראל?

 

האם הוא יהיה נכון להגיע להסכמות פשרה ולו לפי מתווה קלינטון/טאבה, שערפאת – אבי האומה הפלסטינית, מנהיג חזק ביותר, לא העז לקבל? ואם יפתיע מאד וכן יעשה זאת, באיזו מדינה פלסטינית מדובר, שעה שהרצועה, חמאסטאן, מתנהלת כמדינה עצמאית? כלום אובמה באמת רואה סיכוי שנשיא או ראש הממשלה החדש בגדה יצליח להחיל את ריבונותו גם על עזה? אז אולי המדובר בעצם על "שלוש מדינות לשני עמים"? האפשר באמת לקבל זאת?

 

כיוון ש"הישרדות" אינו רק שם של משחק ריאליטי, האם ישראל יכולה באמת להשליך יהבה על ממשלה עתידית בגדה המערבית, להוציא משם את כוחות הביטחון והמודיעין שלה ולסמוך שהמלאכה תעשה על ידי נאמני אבו-מאזן, ה"חטייארים" המושחתים של תנועת הפתח, שהלכה כבר מזמן לעולמה, מבלי שנולד לה תחליף במחנה הלאומי-חילוני?

 

אילו היה אובמה שם עצמו בנעליו של נתניהו, כלום היה מעז להמר כך? ובכלל, כמה זמן לדעתו של אובמה ישרוד מנהיג המדינה החדשה בגדה? כמה חודשים יחלפו עד שיירצח? ומה יקרה אם בבחירות הקרובות לנשיאות, חודשים ספורים מעכשיו, ייבחר איש חמאס? וגם אם לא, במציאות בה ישראל מדירה רגליה מהגדה, כמה זמן יחלוף עד שתנועת החמאס בתמיכת אויבי ישראל ובראשם איראן, תמצא דרך להשתלט על הממשל החדש בגדה, כשם שהשתלטה תוך שעות על עזה ביוני 2007?

 

דווקא בגלל השתייכותי למחנה השלום, כמי שעבד שכם אל שכם עם הפלסטינים משך יותר משנה בניסיון לקדם הסדר וכמי שאף הוקע על כך על ידי לא מעט מחבריו לשעבר במערכת הביטחון, אני משוכנע שהיצמדות לפתרון שתי מדינות כאסטרטגיה עיקרית לא תשיג דבר ותסתיר את מה שאפשר אולי כן לעשות: לקדם את יוזמת ביירות תוך דחיית הרכיב הפלסטיני לשלב מאוחר יותר, או הטלת האחריות להסדרתו בפשרה על כלל הליגה הערבית. קשה להאמין שהסיכוי לכך גדול.

 

חלופה ברמה

לחילופין, אובמה יכול לבחון את הכיוון הסורי. ישראל תצטרך אמנם לשלם מחיר כבד - החזרת רמת הגולן ופינוי כואב מאוד של תושביה, אך אם בתמורה תצא שבעת רצון מסידורי הביטחון, נורמליזציה, כלכלה, מים ומיקום גיאופוליטי אחר של דמשק (ניתוק מאיראן, חיזבאללה וארגוני הטרור הפלסטינים המתארחים אצלה), יש בכך גם הזדמנות שתאפשר להתמודד טוב יותר עם חשרת ענני האסלאם הקיצוני שרק הולכת ומתעבה.

 

בכך תשתבח גם ארה"ב, שתהנה גם מהישג נוסף – עוד מאחז למחנה השלום המערבי במזה"ת. חיוניותו של זה רק תתעצם לכשתשיג את כוחותיה מעיראק.

 

התנאים להסדר כזה חייבים להיות חדים וברורים: אם אסד לא יעמוד בכולם, אין עסקה. אזי, אובמה (כמו ישראל) את שלו עשה, והאונוס – יהיה מוטל לפתחו של נשיא סוריה. בנסיבות כאלה ניתן יהיה לעכל טוב יותר את הסטטוס-קוו במזרח התיכון לאורך זמן ולמקד תשומת לב לפתרון בעיית הבעיות - איראן.

 

תא"ל (בדימוס) ד"ר יוסי בן ארי לשעבר בכיר בקהילת המודיעין ומדריך ראשי במכללה לביטחון לאומי

 

    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה מיטשל, תתעורר
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד