זכרונות מאוד חשוכים

פייר גולדמן אינו ידוע כלל בישראל, ולא במקרה. מול הפתרון הפוליטי שהציונות הציעה ליהודים מאז ומתמיד, גולדמן דיבר על הגלות כזהות, כפילוסופיה, ואפילו כמיסטיקה. כמהפכן שמאלני קיצוני, הוא הצטרף למחתרות שונות ופילג את צרפת בפרשה שלבסוף יצא ממנה זכאי. הוא נדד בחיפוש אחר התשובה לשאלה היהודית הפרטית שלו. אך גולדמן לא חשב על ישראל. היהדות היתה בעיניו סמל של מחיקת הגבולות, תנועה תמידית כנגד כל לאומנות. נוסף על כך, גולדמן סירב לראות בהקמת מדינת ישראל "קדיש" להשמדת היהודים. כל ימי חייו, בפעולותיו ובספריו, הוא ניסה להשתחרר מזכר אושוויץ. לשווא. עד המוות.

לכאורה, אין שום סיבה לפתוח שוב את תיקו של פייר גולדמן: חקירת רציחתו, ב-20 בספטמבר 1979, בלב פאריס, לא התקדמה כהוא זה. למען האמת, האפשרות שחקירה זו תגיע למיצויה שואפת לאפס. "כדור פאשיסטי" (כביטויו של ההיסטוריון ליאון פוליאקוב) שם קץ לגורלו של יהודי בודד, שערער את צרפת עד ליסודותיה.

שנה לאחר הרצח כתב הפילוסוף אלן פינקלקראוט: "מוות סימבולי? רצח של דור שלם? לאו דווקא. גולדמן שילם עבור האחרוּת הרדיקלית שלו. הרוצחים חיסלו את כל מה שלא היה ניתן לאילוף בו, כל מה שהיה בו מעבר לפעילות קלאסית שמאלנית, הנחישות הזו אשר בה, כיהודי אובססיבי, וכשָׁחור מאומץ ומהפכני, נחשף לשנאתם של אלה אשר 'צרפת לצרפתים' משמשת להם גם כסיסמה וגם כהשקפת עולם".

עוד לפני מותו היה גולדמן לקוריוז מרתק, שהוא לחלוטין סירב להיות. ניתן לומר שהיום צמחה ספרות שלמה סביבו. נזכיר את המסה היפה של חברתו של דֶרידָה ושותפתו לכתיבה, המחזאית והסופרת אלן סיקזו. מסתה על גולדמן – שהיא רואה בו את ההתגלמות האחרונה של ק' מ"המשפט" של קפקא, והנקראת "הק' הלא-מובן: פייר גולדמן" – נוגעת במוטיבציות המעמקים היהודיות שליוו את המסע של גולדמן. לצערנו, אחרי מותו של גולדמן, כל אלה שפגשו אותו אי-פה ואי-שם צצו עם זכרונותיהם, מה שגרם לעתים לפרסומים הרחוקים מן האמת.

לשיאה הגיעה תופעה זו לא מכבר ב-1998, עם הופעת "הלא-נכנע – חיים ואגדתו של פייר גולדמן", ספרו הכמעט קיטשי של ז'אן-פול דול.

בישראל גולדמן אינו ידוע כלל. חוסר הידיעה הזה לא היה כל-כך חמור אלמלא הקדיש גולדמן, אמנם בדרכו-שלו, את חייו לזיכרון היהודי. הטרגדיה של גולדמן נובעת מאי-יכולתו לכפר על פשע שלא ביצע. העניין פשוט ואינו ניתן לתיקון: מאחר שנולד ב-1944, מעולם לא סלח לעצמו על כך שלא נלחם נגד הנאצים בווארשה, או על כך שלא נטל חלק בסבל עמו הנרצח, בקיצור: על כך שהוא חי.

הוא התגייס לגרילות השחורות בקונגו ולמחתרות הדרום-אמריקאיות, היה לשודד פאריסאי, לסופר גאוני ולמחברהּ של תוכנית פעולה מחתרתית-צבאית שנועדה לפוצץ את "השלום האזרחי" בצרפת.

בנדודיו אל הקומוניסטים בפראג או בווארשה, מאחורי כל המסכות שגולדמן עוטה ופושט, גולדמן הוא היהודי המתוסכל מההיסטוריה, היהודי שאיננו יודע איך להיות יהודי שסובל. במסתו על גולדמן כותב פינקלקראוט את המשפטים החשובים הבאים: "הכרנו את היהודים המפוחדים והמוכנים לכל על מנת למחוק את סימני שייכותם. גולדמן הוא גם יהודי מתבייש, אך לא מיהדותו אלא מהעובדה שהוא כל-כך אינו דומה לדמויות הגדולות שעברו את ההשמדה".

נולד מן הצל

גולדמן ראה לראשונה את אור היום את דרך הכרוזים, האקדחים והרימונים שהיו מוסתרים בעגלתו. ב-1944, בצרפת הכבושה, עצם לידתו נחשבה לפשע. בפתיחה לזכרונותיו הוא כותב: "הרבה זמן חשבתי שנולדתי ומתתי ב-22 ביוני 1944".

אביו היה מהדמויות הגדולות של הרזיסטאנס הקומוניסטי, אמו – חברה פעילה במפלגה הקומוניסטית הצרפתית. שניהם היו ילידי פולין. אמו שבה לפולין אחרי המלחמה. היא רצתה לקחת את הילד איתה, אך האב התנגד. גולדמן כותב: "נולדתי. נולדתי מן הצל, נולדתי בתוך הצל ותשוקתי היתה הרבה זמן שלא יעקרוני מהצל שבו אני שרוי".

על ההחלטה של אביו לחטוף אותו מאמו, מוסיף גולדמן: "אינני יודע אם אבי הביא אותי חזרה מפני שאהב אותי. אני יודע שהוא לא רצה שבנו יחיה בארץ שבה נרצחו מיליוני יהודים. ארץ אנטישמית, אנטישמית וסטאליניסטית. ארץ מקוללת".

כבר מצעירותו נפרד גולדמן מן ההווה הסובב אותו. תמונת המוות חודרת להווייתו ומרעילה את הנאותיו הבסיסיות ביותר. מחשבותיו הראשונות מובילות לשאלת ההשמדה, הוא גודש את עצמו בסיפורים מחיי המחנות ומפנים אותם. די מוקדם הוא תופש את עצמו כחי-המת שכל האחרים דוחים אותו בגלל קלות דעתם, והאושר שהם מרשים לעצמם. אין לו אלוהים, ואפילו לא אידיאולוגיה.

במין מיסטיקה שלילית ובהמתנה לעונש שלא בא הוא כותב: "אני נולדתי אתיאיסט ואני נולדתי יהודי. האובססיה הארוכה שלי למוות (חייתי 31 שנים במחשבה על המוות) מקורה בנשימה הראשונה שלי. אינני זוכר עת, שבה לא היה לי הדופק של מחשבת המוות. ידעתי, ללא ספק, שבאתי מן המוות, ובעודי בקושי בחיים, הכנתי את עצמי לחזור אליו. חייתי בהמתנה (תנ"כית) זו… לא חשתי שום שמחה, שום עצב, לא הייתי מסוגל לעשות מאומה בלא שהדבר יחזיר אותי לאותה אובססיה של מוות. לא יכולתי להביט על המבוגרים, לא יכולתי להביט על הזקנים, לא יכולתי להביט בשמים, לא יכולתי להביט בשמש, לא יכולתי להביט בנשים, לא יכולתי לשמוע מוזיקה, לא יכולתי לראות סרט, לא יכולתי לעשן סיגריה, לא יכולתי לשתות אלכוהול בלא שאחוש מיד את סבל המוות, ובלי שכל זה יביא אותי במגע עם המוות. דרכֵּי מחשבותי הלוגיות (להתמודד עם המוות בשקט הבהיר של מבט פילוסופי) כשלו אל מול סבל מטורף, שהיה עולה מגופי ונובר לי במעיים. זו היתה מחשבה על המוות אך היא הפכה לרגש של אֵבֶל בלתי נסבל, לפצע חי ומייאש שהטעם לחיות מוחבא בו באופן טוטאלי".

מנעוריו מחליט גולדמן להיכשל בחייו. ברצונו לעשות מחייו דבר נטול משמעות, למעט החובה למות. ואף על פי כן, מתחילת שנות ה-60, אחרי נסיעה ראשונה לווארשה, הוא נעשה פעיל בחוגים מארקסיסטיים פאריסאיים. גולדמן מתגלה כדיאלקטיקן חד, אך הוא רדוף חלום סודי: נדמה לו שבאמצעות פעילותו הוא יטהר את עצמו מ"הפסיביות היהודית" שלו נגד הנאצים.

הוא מקים תא במטרה לתקוף את פעילי הימין הקיצוני, כנופיות פאשיסטיות או מלוכניות. אך ב-1965, עייף מן המאבקים האנטי-פאשיסטיים העלובים שאין בכוחם להשתוות למאבקי אביו נגד האויב האמיתי, מכין גולדמן את תוכניות הגרילה הראשונות בחייו. הוא מתכונן להקים יחידות מהפכניות שתהיינה מורכבות ממתנדבים אירופיים, כדי להיאבק לצדם של המהפכנים בקונגו.

גולדמן מחפש לעצמו מהפכה. הפרויקט של קונגו לא מתממש, ובתקופה הזאת נוצר הקרע בין גולדמן לרוב המהפכנים הצרפתים. הם היו פסולים בעיניו מאחר שתחת יוזמה אלימה נגד פשעי האימפריאליזם, העדיפו להשתעשע במושגים מארקסיסטיים תיאורטיים. תנועות מאי 1968 עומדות לקום בקרוב, אך מבחינה פסיכולוגית, גולדמן כבר יהיה אז במקום אחר. בינתיים הוא מחפש דרכים להצטרף לגרילה לטינו-אמריקאית. ב-1966 הוא עוזב את צרפת – לנצח, כך הוא סבור – מצויד בקשרים בחוגים המהפכניים במקסיקו ובקולומביה.

כבר בשלב הזה, ואף על פי ששמו של גולדמן עוד לא התפרסם מחוץ לחוגים המהפכניים כדי שיהיה לאויב הציבור מספר אחת של הצרפתים, נשאלת השאלה: מהי הזיקה הקושרת יהודי, אשר מנסה למרוד באושוויץ ולהשתחרר ממנה, למאבקים שלמענם הוא התגייס? גולדמן עצמו יתייחס אל השאלה, ואף יענה עליה. מעבר לסולידריות האינסטינקטיבית, הבוערת, לכל העמים המדוכאים, גם כאן ניסה לאחות את הצלקת היהודית שלו.

הוא כותב על אותה תקופה, שהיה "מותקף חלום ותשוקה להיסטוריה, ורציתי שאותה היסטוריה תהיה עשויה מאלימות, כדי להשתחרר על-ידי כך מפצע המוות של להיות יהודי. אני גם רדפתי, כך אני מאמין, אחרי תקופתו של אבי, אחרי תקופתה של אמי. למדתי איך מתו סבי וסבתי מצד אמי, וזו היתה התגלות שלשמעהּ רעדתי עמוקות… אבי אמי מת תוך מלמול הכתבים התנ"כיים, בעוז רוח, בתואם מושלם עם תורתו. באמצע הרצח הבהמי הברוטלי הגרמני עלתה שירתו הקדושה והקדמונית, בעברית לחה דרך גרון יידי, והם רוקנו את המחסנית שלהם לתוך גופו של יהודי חכם, הכמה לאלוהות ולנצחיות, כה שביר וכה חזק שצעיף התפילה, הטלית הפולחנית, עטף אותו כתכריכים. הפאשיסטים צחקו".

מכאן, מתהומות התבוננותו במוות, מתחיל גולדמן לחלום על "מלחמות אקסטטיות" ו"מאבקים עמוקים מטהרים". כמובן, חובה לציין את אהבתו לעמים השחורים, שהוא ראה בהם התגלמות חלקית של הגורל היהודי: עקירה מנחלת אבות, גלות, רדיפות, סתירות זהותיות ושאיפה תמידית לשיבה. דווקא כיהודי הוא שם את עצמו לצדם של המהפכנים השחורים. כיהודי, קול פנימי מסתורי ציווה עליו להילחם.

בזכרונותיו אנו מוצאים אפיזודה חשובה, שהשמאל הצרפתי מעדיף להתעלם ממנה. היות שהוא המיר את האידיאולוגיה הדוגמטית באתיקה, האפיזודה הזאת מלמדת שאי-אפשר להגדיר את גולדמן כ"בן-זמנו". עם מותו של צ'ה גווארה בהוואנה, הוא מתגייס לגרילה של ונצואלה. מגייסו מודיע לו: יותר מן הניצחון, מוטב שיצפה לכישלון, למאסר, לעינויים ולמוות.

גולדמן משיב במשפטים שפותחים צוהר לפסיכולוגיה הלוחמנית שלו: "אמרתי שזה מתאים לי, או יותר נכון, שזה לא פוגם כלל בתשוקתי לצאת ולהילחם. הייתי פנוי לכל הרפתקה (מהפכנית), למרות היותה חסרת תקווה, בתנאי שהיא תשליך אותי להתנגשות אותנטית, היסטורית. מהרגע הזה נהייתי חבר בקבוצה".

ליחסיות האידיאולוגית הזו מוסיף גולדמן משפטים ברורים: "לא ידעתי את הקו הפוליטי והרעיון המדויק מאחורי הקבוצה שהשתייכתי אליה. אני מודה, אני מתוודה, אני אומר: לא היה אכפת לי".

זר לישראל

אי-אפשר שלא לתמוה: מדוע גולדמן לא העלה בדעתו לבוא לישראל אשר נלחמה אז על קיומה, מאבק לא פחות קשה מן המאבק שהוא ניהל בעולם השלישי? רק אחרי יציאתו מהכלא הוא יחשוב על ביקור בישראל, על מנת לפגוש את מי שהוא מכנה אותו בזכרונותיו "הענק הזה שנמנה עם האלים אשר אני משתחווה להם" – ליאופולד טרפר. אך בשנות ה-60 דמותו של העם היהודי, כפי שהיא הצטיירה בדמיונו, דווקא מרחיקה אותו מישראל.

בזמן מלחמת ששת-הימים יש בפיו מלים קשות על העולם הערבי ואיומו ההיסטרי לחיסול מדינת ישראל, אך הוא מדייק: "אבל הייתי זר לישראל, כמו לכל ארץ אחרת. הייתי יותר מדי יהודי מכדי להיות או להרגיש ישראלי, הייתי יותר מדי יהודי מכדי להשתרש על קרקע אחת. במחשבתי, בבשרי, ישראל היתה רק עוד אתר של התפוצה היהודית, גלות אחרת".

צריך לתפוש את העוצמה שבה מרתקת הגלות את גולדמן אליה. הוא ניצב אל מול העולם כ"אחֵר האבסולוטי". הוא מסרב לפולחן ולחוקים של האינטגרציה האזרחית. ללא קשר לשום ארץ, הוא נושא את דגלה של יהדות טראנס-לאומית, אשר היא בעיניו גם עַם וגם רעיון על אנושות אלטרנטיבית.

על היוולדו בצרפת הוא כותב: "באופן עמוק, מעולם לא הייתי צרפתי. הייתי רק יהודי גולה ללא ארץ מובטחת. גולה לעולם, לאין-קץ, לעד. לא הייתי פרולטאר אבל לא היתה לי מולדת, שום מולדת פרט לאותה גלות אבסולוטית, אותה גלות יהודית של תפוצות".

היו אשר טענו שקנאותו לעמים השחורים היתה תוצאה של השלכה פסיכו-זהותית לקהילה חלופית ליהדות. אך לא כן הדבר, וגולדמן כותב זאת: "לא חיפשתי אצל הגוואדלופים שייכות, שורשיות שהיתה משחררת אותי מהגלות, מהפחד. נהניתי במיוחד מניכורי המהותי ומכך שבמימד השחור הזה, שבו הרגשתי טוב, הייתי כמו אחֵר מוזר, יצור הבא מספֵירות לא מוגדרות, ללא טבע מוגדר".

אלה היו עמדותיו של גולדמן בפרוץ מאי 1968. המרד התפשט תוך כמה ימים ואיחד את הסורבון עם הפועלים השובתים. התחילו קרבות רחוב, התפקוד היומיומי הופר, ומנהיגי התנועה (ברובם יהודים) דמיינו שהם חיים ופועלים בלב-לבה של ההיסטוריה.

התנועה התמוטטה במהרה והשאירה מאחוריה ים של חלומות שבורים. אך הכישלון לא הפתיע את פייר גולדמן. מלכתחילה הוא היה בין היחידים שסירבו להשלות את עצמם באשר לתוצאות המרד. הוא ראה בו בדיחה של צעירים מפונקים: "היה נראה לי שהסטודנטים השפריצו ברחובות, בסורבון, את הגל הלא-בריא של סימפטום היסטרי. בצורה של אוננות ומוקיונות, הם סיפקו את תשוקתם להיסטוריה".

מבטו מוביל אותו רחוק מאוד: לדעתו, השלטון ניצח כבר מהיום הראשון, היות שהצליח לכפות על האירועים את הקצב הנוח לו. המפגינים זרקו אבנים ושרפו חפצים, ובלשונו של גולדמן, "הם מדמיינים את עצמם בלב המרד ומשביעים בכך, באופן פיקטיבי, את חלומם למהפכה". לפי גולדמן, את הלוגיקה הזאת צריך לשבור. הוא מציע פעילות חמושה: "היה צריך שמצב השלום שבו, למרות הכל, הסיטואציה היתה תקועה, יתפוצץ. צריך היה רק להסלים לאלימות רצינית, אמיתית, לפתוח באש על כוחות הסדר, כדי לנקום את נקמת הסטודנטיות האנוסות, לדוגמה, או יותר מכך, כדי להגן על הסורבון".

הוא יסביר זאת בבית-הכלא, שם יספק את "הביקורת התיאורטית והפוליטית" לרעיונותיו: "רציתי לקרוע, לשבור את הקצב השקט של היחסים הפוליטיים בארץ הזאת, להכניס בה אלימות, לעורר אותה. הרעיון של מאבק חמוש, שהיה עשוי להתחולל בצרפת, ריתק אותי עמוקות. ביקרתי אז אצל כמה חברים לדרך פוליטית. הייתי מדבר איתם והם הביטו בי בשקט, כמסתכלים במטורף. הבנתי אז שהם חושבים שחזרתי מוונצואלה מוכה שיגעון".

עונש מאסר-עולם שהוטל על גולדמן ב-1974 פילג את צרפת לשני מחנות. הרוב המכריע, שדרש את הרשעתו מתחילת הפרשה, ראה בגולדמן יהודי שבגד באומה, פרזיט ללא מולדת הראוי לעונש כבד. צרפת השנייה, אשר ארגנה ועדות לשחרורו של גולדמן, היא צרפת של עיתונאים, סופרים ואינטלקטואלים שמאלנים. כשבית-המשפט גוזר את דינו, פורצת סערה באולם. הקהל, שנוכחים בו אנשים כה שונים זה מזה כסימון סניורה ומארק קרבץ (סופר ועיתונאי, ממייסדי "ליברסיון"), מוחה נמרצות נגד השופטים. מצד הקהילה היהודית התמיכה בו כמעט מוחלטת.

צריך לקרוא את המשפטים המזעזעים שגולדמן כותב לקראת סיום ספרו: "היתה הסולידריות של היהודים. היהודים שתפסו את עצמם כיהודים והיהודים שלא תפסו את עצמם כיהודים. היהודים הקומוניסטים והיהודים השמרנים. היהודים הציונים, האנטי-ציונים, הלא-ציונים. כולם, במשפט הזה, חשו שהם יהודים, שאני יהודי באופן טוטאלי, בשבילי, בשביל היהודים, בשביל האחרים… הסולידריות היהודית המזוככת הזו ריגשה אותי עד מאוד; היה לי לרגע התקף יהודי מיסטי: הייתי פושע, גנב, אך מואשם לשווא ברציחות, נידון בעיוות משפט; ייצגתי, להרף-עין אחד, את היהודים נגד הצדק של הגויים".

עבור צעירים יהודים רבים, גולדמן היה לסמל ליהדות שונה, ליהדות של סירוב לאשליית ההתבוללות. גולדמן לא הספיק לחוות את ההתחדשות שידעה צרפת סביב עמנואל לווינס, אף שהוא מזכיר אותו בזכרונותיו. ואולם, גולדמן פתח לדור שלם, אשר פעל בשמאל הקיצוני או הממותן, אפשרות למצוא את דרכו חזרה לתודעה היהודית.

בשובו לתאו כתב גולדמן את "זכרונותיו החשוכים". הספר ראה אור עוד באוקטובר 1975, ומיד נמכרו עשרות אלפי עותקים ממנו. הוא נכתב בשפה, שהכאב וההמתנה לגאולה בלתי אפשרית מאירים בה כל שורה ושורה. בקטע ארוך, מאוד טכני, תלמודי, מקבץ גולדמן את טיעוניו לחפותו ושופט את שופטיו. הוא גם מנתח את האווירה האנטישמית, הגזענית שהקיפה את משפטו.

הוכחותיו כה משכנעות שהן מעלות שוב את הפרשה לסדר-היום הציבורי: דיונים, כתבות והפגנות מובילות למשפט חוזר באפריל 1976. הפעם הוא מזוכה. באותה שנה הוא משתחרר, מתחתן עם כריסטיאן, שמוצאה מהאיים האנטיליים, ועוסק במוזיקה ובכתיבה. מן הכלא הוא מספר: "כתבתי לה שאני אוהב אותה, שאני רוצה לשאת אותה לאשה, לחיות איתה, לחיות (גזרתי בעבר, שבמקרה הכמעט בלתי אפשרי, שיום אחד אתחתן, אתחתן עם יהודייה). אמרתי לה שיהיו לנו ילדים, חשבתי שהם לא יהיו יהודי תערובת עם דם שחור, אלא שחורים בעלי דם יהודי".

ב-1977 הוא מפרסם יצירת מופת נוספת, גירסה ספרותית לחווייתו הסוריאליסטית: "ההרפתקה הרעה הפשוטה של ארשיבלד רפפורט". מחבר ענק נולד. אך יותר מדי אנשים לא יכלו להשלים עם עובדת היותו חופשי. דרך ספריו, דרך פעולותיו, הוא נחל ניצחון מסוים על צרפת. כך לפחות חשו והאמינו אלה שרצחו אותו בדם קר, ב-20 בספטמבר 1979. כנופיה מסתורית תחת השם הגרוטסקי "כבוד המשטרה" לקחה על עצמה את האחריות. הכנופיה הזאת לא פעלה לפני כן, ומאז נעלמה.

הלווייתו של גולדמן תישאר כמשל לחייו. אפשר לראות בקבורתו בפר-לשז אירוניה אולטימטיבית. פר-לשז הוא מקום ענקי שקבורים בו גדולי צרפת מסוגים שונים: לה-פונטיין, מולייר, בלזאק, פרוסט ואפולינר, אך גם סופרים ואמנים מודרניים – כמו ג'ים מוריסון, שהיה "צרפתי" רק בזה שחי זמן-מה בפאריס.

קבורתו של גולדמן במקום כה ממוסד וכה מיוחד מעידה על כך שמקבלי ההחלטות בצרפת הכירו סוף-סוף בגורלו הבלעדי. אלפי אלמונים, יחד עם דמויות מוכרות מעולם הספרות והאמנות, רבנים ואנרכיסטים, פעילים שחורים וראשי הרזיסטאנס היהודי האנטי-נאצי – כל אלה באו לומר יחד, אך בנוסחים רבים, קדיש לזכרו של פייר גולדמן.