שתף קטע נבחר
צילום: סיגלית גיגה פרקול

עצמאית: מי החליט שמוכרחים לחיות בזוג?

רוצה אהבה שתמלא, תשלים ותתערבב, שלא תשאיר מקום לאף אחד אחר, לא לספקות ולא לשאלות ולא תהיה לי תחושה של "סגרתי עסקה טובה". לא רוצה להתפשר ולא שיתפשרו עלי. ואם זה - או זה או להישאר לבד, אני מעדיפה לבד

אני בחורה בררנית, מודה. זאת מילה נוראית, "בררנית".

 

בת 28 בררנית? אוי ואבוי, את יודעת מה קורה לבררניות כמוך? בנות שחושבות שמותר להן לבחור וכך מן הסתם נשארות מאחור? בנות כמוך, שפוסלות בחור אחרי בחור אחרי בחור, מחפשות משהו שלא קיים? השעון מתקתק לך מאמי, אחרי גיל 30 את כבר נחשבת מוצר פגום עם חיי מדף קצרים. תזדרזי מהר לקחת מה שנשאר במכירת סוף עונה, כי עכשיו את עוד מניה חמה יחסית, ותכף את קורסת בבורסה. בנות כמוך, אם לא מתעוררות מהר, בסוף נשארות לבד.

 

למי בדיוק את מחכה, מאמי? כמה בחורים בגיל מתאים, מיקום גיאוגרפי סביר, השכלה טובה ומקום טוב בחיים שגם נראים טוב, מעניינים, מבדרים, רציניים בכוונותיהם ופנויים לקשר נראה לך שיש? תזדרזי, מהר-מהר להתפשר, אחרת גם ההיצע הממוצע ייגמר, ואז רק הדפוקים או הלבד יישאר.

 

אני בררנית, נכון, אני מאוד מודעת למה אני שווה, וכן, אני חושבת שמגיע לי הרבה. מגיע לי חבר ושותף ואוהב, שיהיה יפה ומצחיק וחכם ומעניין, כי גם אני כזו, ולא, אני לא צנועה וגם לא מושלמת, אבל יודעת שאני שווה הרבה ולא בא לי להתפשר. לא אצא עם בחור שלא מושך אותי, לא אהיה עם מישהו שמשעמם אותי, ולא אמצא לי איזה פרויקט טיפוח ופיתוח רק בשביל לא להיות לבד. כלב כבר יש לי, תודה.

 

ניסיתי את הקטע של לצאת עם מישהו שהוא לא זה, שחשבתי שגלום בו פוטנציאל מעומעם שניתן ללטש ולהוציא אל האור. זה לא עבד, אם זה לא זה, זה לא כלום, והניסיונות האלה עלו בתוהו מהר מאוד. המטרה שלי היא לא רק "שתהיה זוגיות" ו"משפחה", אלא זוגיות מוצלחת וטובה עם בחור ששווה לי ושווה אותי. אני מעזה לחפש, גם בגילי הכה מאוחר, מישהו שיקסים וירתק ויטריף אותי וזה כבר קרה בעבר, אז זה קיים אני יודעת, וכל מה ומי שהוא פחות מזה - פשוט לא מעניין אותי.

 

ניצוצות וכימיה לא באמת מצביעים על משהו?

מאמי, זה לא מגיע מוכן לשימוש, זה לא הולך ככה, עובדים על זה, מתעקשים, מתאמצים, אם הוא בחור טוב ואמין, תגרמי לזה לעבוד. ניצוצות וכימיה לא באמת מצביעים על משהו, מיליוני זוגות בעולם היו סגורים על זה שמצאו את אהבת חייהם, ואז המציאות הקישה בדלת והתברר שכימיה זה לא הדבר הכי חשוב, וגם לא חוש הומור. אמינות, נאמנות ועבודה טובה באים לפני זה, האומנם?

 

כל פעם שנקרה בדרכי בחור חביב, שעל הנייר נראה מבטיח ומתאים אך לא מצליח להזיז בי כלום, קופץ לי המשפט הזה לראש, אל תזרקי, תעשי מאמץ, תנסי בכל זאת. אבל כלום לא קורה, והרגשות לא באים, ואני גוררת את עצמי לעוד דייט ועוד אחד, למרות שכל מה שבא לי לעשות זה לשכב על הספה ולראות את הרפתקאותיה החדשות של כריסטין הישנה (אולי הצצה לעתידי הבלתי נמנע?). הדייט הזה חשוב יותר, את חייבת לתת צ'אנס, ההמתנה לנסיך שלך לא הוכיחה את עצמה, אז תקשיבי לעצות של אחרים.

 

ההאשמה הזאת - כאילו שאני בוחרת להיות לבד, כאילו אין לי תקווה כל פעם שיקרה משהו, שאמצא משהו, כאילו שבכוונה אני לא מצליחה להתעניין באלו המעוניינים בי, ואם כבר במקרה נוצר איזה עניין כנראה שזה אחד שחבל לבזבז עליו את הזמן.

 

האם אני בכלל צריכה להסתכל על המצב במעין חישוב מתמטי של ערך המניה העכשווי (אני בגילי ובמצבי), מול מצב המניה שממולי (בחור + הכנסה חודשית, בטחון ואופציות עתידיות חיוביות לתשואת רווח)? נורא רומנטי! מתי כל העסק הזה נהיה כל כך משולל רגש? מי החליט שזוגיות, כל זוגיות שהיא, זה העתיד היחידי והאופציה היחידה? שבלי זה אנחנו כלום ושום דבר? ושצריך נורא נורא להתאמץ כי זו המטרה העליונה והעילאית מכל ובלעדיה החיים אינם חיים, גם כשהזוגיות היא נעימה נוחה ומנחמת ולא יותר, רק לא להיות לבד?

 

לא תמיד לא טוב היות האדם לבדו

אין שום הבטחה שהביחד תמיד עדיף, ולא תמיד לא טוב היות האדם לבדו, לפעמים טוב דווקא, או לא ממש טוב אבל עדיף מהיות האדם תקוע ביחסים אומללים ומאמללים. הלבד הזה לא מאיים עלי. אומללים רבים תקועים במערכות יחסים מהגיהנום, ולא יכולים לברוח, כי חייהם כבר נקשרו, והילדים כבר נולדו, והבית נקנה, והשנים עברו ועכשיו כבר אין לאן לברוח והברירה באמת הרבה פחות אטרקטיבית. אני מוכנה לקבל את העובדה שפשרות זה לא הצד החזק שלי, ובכך אני מסתכנת בלהישאר לבד. עדיף לי להנדס את חיי כך שיתאימו לי וימלאו אותי, ואז, אם יגיע הבחור המתאים, ננסה לשלב שני חיים מלאים.

 

רוצה אהבה שתמלא, תשלים ותתערבב, שלא תשאיר מקום לאף אחד אחר, לא לספקות ולא לשאלות ולא תהיה לי תחושה של "סגרתי עסקה טובה". רוצה שזה יהיה זה, בלי עוררין ובלי תהיות. לא רוצה לנתח ולא רוצה לעשות חישובים, רוצה שהוא יהיה לי ואני אהיה לו, כי ככה זה היה אמור להיות ולא כי זה היה המהלך הנבון וההגיוני בשלב זה של חיינו.

 

לא רוצה להתפשר ולא שיתפשרו עלי. לאף אחד לא מגיע שיתפשרו עליו. ואם הברירה היא בין זה או להישאר לבד, אני מעדיפה לבד.

 

האימייל של אני 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"למי בדיוק את מחכה, מאמי?"
צילום: ויז'ואל/פוטוס
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים