נשארים במודה

קצת קשה, אפילו בלתי אפשרי, לנתק את האלבום החדש של דפש מוד מהתזמון והקונטקסט של תאריך יציאתו. עבור חובב המוזיקה הישראלי, למוד הביטולים וספוג האכזבות, סמיכות יציאת האלבום למועד ההופעה בישראל מקשר בין השניים בחבל טבור מדומיין.

דפש מוד. שירים על אהבת כדור הארץ והטבע 

"Sounds of the Universe" הוא אלבום האולפן ה-12 של דפש מוד ומה שבעיקר בולט בו הוא מוטיב הפגיעות והפספוסים. כמו ב-"Playing the Angel", אלבומם האחרון מ-2005, גם כאן יש רצועות מרתקות ולא מעט סינגלים פוטנציאלים לצד יציאות מעניינות קצת פחות. האופי הכללי של האלבום ממשיך את הכיוון שנטלו הן "Playing the Angel" והן קודמו "Exciter" מ-2001, אשר המירו חלק מהדיכאון הקיומי שאפף את שירתו של גהאן ואת הטקסטים האפלים של מרטין גור, לטובת חיבור עם הטבע, אהבת כדור הארץ ומיזוג אווירתי עם הסביבה וכל מה שמקיף אותם ואותנו.

דינמיקה עמוסת כימיה

גם תרומתו של דייב גהאן למלאכת הכתיבה היא משהו שהחל באלבום הקודם וממשיך כאן עם "Come Back" הסתום והשטוח, ולצדו "Hole to Feed" בעל הפזמון המצוין. בדיוק כפי שהורגלנו מהם – גם כאן הדינמיקה בין גור לגהאן ושיתופי הפעולה הביצועיים שלהם עמוסי כימיה ומניבים תוצאות יפות.

גור בהופעה. ממש בקרוב אצלנו

כל אלבום של דפש מוד, במיוחד אלה מהשנים האחרונות, דורש זמן הסתגלות. על פניו, נראה ש-"Sounds" מופק יתר על המידה, אפילו בסטנדרטים של דפש מוד, שאוהבים לגוון בצלילים משתנים ומשחקי סינתיסייזר-גיטרה רבים. חלק ניכר מהשירים עמוס, אולי עמוס מדי, ברחשים ובאפקטים שרק מכבידים על כל העניין,

עם כל האזנה מתגלה פה עבודת הפקה אופיינית לבן הילר, המפיק המנוסה שכבר עבד איתם באלבום הקודם וחתום גם על הצלחותיהם של בלר ואלבו. ואמנם, לאחר התחלה יחסית חלשה, ככל שהאלבום מתקרב לסופו הוא מתגבר ומוכיח עצמו כראוי יותר ויותר, כשפסגת היצירה הנקודתית כאן היא ללא ספק "Miles Away / The Truth Is", שיר לא פחות ממהפנט וחודר עם פוטנציאל סינגלי היסטרי.

שיר עליז משהו

יציאה מענגת נוספת היא "Jezebel" האווירתי והמרחף, ואם כבר אז שווה בהחלט להיצמד ל-"Fragile Tension" העליז משהו, בעל הטקסט המשתמע לשני פנים: "יש אובססיה מוזרה שמושכת אותנו קרוב יותר. אנחנו לא מבינים את זה" שר גהאן, במה שיכול להתפרש כטקסט על יחסים בין גבר לאישה, כמו גם בין חבורת נגנים ותיקה ומאוחדת. מובן שלא הכל מושלם ויש כאן גם כמה יציאות מביכות שמעיבות על כל העניין, כמו "Little Soul", שיר קצר ומיותר שנדמה מתאמץ מדי, או "In Sympathy" הרקיד, שיר אלקטרו-פופ לא מוצלח במיוחד שמזכיר את דאפט פאנק ביום רע.

דפש מוד של פעם. חבורת נגנים ותיקה ומאוחדת (צילום: MCT)

"Sounds of the Universe" הוא יציאה תורנית של הרכב ותיק, מצליח ולמוד ניסיון, שאין לו מה להוכיח ועליו רק לתחזק את המכונה המשומנת היטב שמניעה אותו כבר שנים רבות כל כך. ככזה, הוא בהחלט עושה את העבודה שלו ומציג לעולם, ובעיקר למעריצי דפש מוד, עוד כמה טראקים חדשים שאין בכלל מה להתבייש בהם.

אבל בסופו של דבר, כשמדברים על דפש מוד, הסיפור כבר מוכר והעסקה חתומה: המלעיזים יתלוננו על מלודיות השירה המוכרות של דייב גהאן ועל הזדקנות החומר יחד עם חברי הלהקה. המעריצים הקבועים יחטפו את האלבום וישבחו בהתלהבות נטולת רסן. ולא שחסרות להם סיבות: סך הכל יש כאן אלבום שתוך שמיעות ספורות מביא להתמכרות בלתי נמנעת וגם אם יש כאן רגעים לא ברורים (כמו צווחת הסיום האובר-דרמטית ב-"Wrong", שהוא דווקא שיר מצוין), הטוב עולה על הרע ויש כאן מספיק שירים טובים להחזיק, נגיד, לצד להיטים בטוחים ומתבקשים, הופעה בישראל. ודיר באלאק אם תבריזו לנו הפעם.