בין יום שואה למשנהו, נרשמת בישראל עליה מדאיגה בגזענות. בין צפירת אבל הכרחית לעוד צפירה, ישראל הרשמית מכחישה בפנים אטומות שואות של אחרים ומוכרת נשק למדינות שבהן מכוונים אותו נגד אזרחים. פקודת היום הרשמית לזכרם של הנרצחים במלחמת העולם השניה לא תמנע מן החייל במחסום את ההתעמרות הבאה במי שאינו אזרח, וכל הסיורים במוזיאון "יד ושם", אפילו המחודש והמשופץ, כנראה לא הועילו לנו כחברה: כנראה עדיין לא למדנו שהיותנו בנים וקרובים של קורבנות אינה מצדיקה את עוולותינו שלנו. אולי כבר מאוחר מדי ללמוד.
שנים רבות מדי אנחנו חיים בתוך אתוס מזויף של קורבנות. בשמם של הקורבנות הללו – שלא נשאלו מעולם לדעתם – בני נוער מתעטפים בדגל כחול לבן באושוויץ ורובם מבינים מיד שצבא חזק הוא סוד קיומנו, אבל מעטים מדי מבינים או נשאלים, מה התועלת בצבא כזה כשהמצפון רופף.
שנים רבות מדי הכרחנו את העולם להביט בזוועה שנעשתה ליהודים, אם בביקורי החובה של מנהיגים ביד ושם ואם ברטוריקה משוכללת שמחברת בין האיום הנאצי לאיראני, בין פרעות ת"ח ות"ט לאינתיפאדה, וכאילו כל אלה – שלעולם אין להקל ראש בממשיותם – נתנו לנו הכשר גורף, אוטומטי כמעט לנהוג כפי שנהגו האומות שהאשמנו אותן בהתעלמות מן הקורבנות שלנו: כאילו השואה העניקה לנו בלבדיות על הסבל, מאז ולתמיד.
אין שואות אחרות, עד כמה שזה נוגע לישראל הרשמית ולרוב אזרחיה, והטיעונים תמיד מסודרים יפה: מעולם בהיסטוריה האנושית לא קם משטר ששם לעצמו מטרה לחסל את בניו של עם שלם, ומעולם לא נעשה הדבר ביעילות כה מפלצתית. לכן, כשמשטר הגנרלים בארגנטינה חיסל עשרות אלפי מתנגדים – ישראל הרשמית לא השמיעה קול, וכשנבלות בקמבודיה טבחו במליונים מבני עמם זו ודאי לא היתה שואה אלא ענין פנימי שכזה, ומה שקורה בדרפור זה ממילא ענין בין מוסלמים לבין עצמם, ורואנדה – אין ישראלים ברואנדה. אין מה לדאוג. אם תהיה להם רעידת אדמה, נשלח להם צוותים עם שמיכות.
השואה הארמנית לא היתה פס ייצור משוכלל של הרג כמו זו של הנאצים, ולכן גם היא לא ראויה להתיחסות, מה גם שיחסינו עם תורכיה ודאי חשובים יותר מאשר מצפוננו. בענין הטיבטים, באמת אין לנו מה לומר, נחמד הדלאי למה הזה – אבל יחסי המסחר המדהימים שלנו עם סין מועילים הרבה יותר מגינוי, אפילו רפה ומנומס, של מה שהיה בעליל רציחת-עם ומה שעודנו נישול של מליונים מאדמתם.
אנחנו קורבנות, ולכן מותר לנו: זו ההתרסה הלא-מוסרית איתה אנחנו מסתובבים בפרהסיה הישראלית בין יום שואה למשנהו. קורבנות של הערבים באשר הם, ולפיכך נחיל את אמות המידה של התיעוב והפחד גם על אזרחי ישראל הערבים. למה לא, המהלך הזה שווה 15 מנדטים בחירות ומקום של כבוד בממשלת ישראל.
אנחנו קורבנות, ולכן כשמדברים על גזענות בתוכנו, החרדה לעולם אינה אמיתית ותמיד מועמדת בהשוואה מטומטמת לגמרי למעשי הנאצים. אף אחד אינו זוכר שהמעשים התחילו במלים. כשאיש אינו מעניש על הקריאה "כושי מלוכלך" כלפי אתיופי, כשחיילים יכולים להתעמר באין מפריע פלסטינים בידיעה ברורה שעונשם יהי נזיפה במקרה הגרוע, כשיהודי מבצע טבח בערבים מקדדים את מצבת הזכרון שלו ואיש לא עקר אותה או אטם את ביתו, כשצה"ל ממטיר עופרת יצוקה על אזרחים בעזה אין להעלות שאלות בזמן הקרב ואין להודות בטעויות. לנו כאילו כבר מותר, כי בנו הרגו קודם.
64 שנים ימלאו ב-9 במאי לניצחון של בעלות הברית על הנאצים ולשחרור העולם. היו מי שהאמינו אז כי זה הקרב האחרון נגד אידאלוגיות של רצח, והם טעו. אנחנו ממשיכים להחזיק בטעות הזאת ובטעות החמורה ממנה, שהיותנו קורבנות היסטוריים משחררת אותנו לגמרי מן הצורך לפתח סולידריות אנושית, מן החובה לקדש את האדם החי ולא רק את הקורבן המת, ומן הלקח החשוב בדיוק כמו ריבונות ועוצמה: החובה לבנות חברה מוסרית ורגישה לעוולות.
אמרנו לעצמנו, שנים ארוכות מדי, שאת כל זה אנחנו עושים בשמם של מתים ולזכרם. השקר הזה היה קל מדי. האם המתים והשורדים כאחד היו בוחלים בעמדה מוסרית יותר שלנו כלפי העולם וכלפי האחר שבתוכנו? האם הצפירה החד שנתית משחררת אותנו מן הצורך לדאוג לניצולי השואה, שהוא ודאי עניין קשה יותר מסתם אבל ממלכתי, אבל חשוב לא פחות? האם כל מה שהמדינה יכולה להבטיח לאזרחיה, כלקח אמיתי מן השואה, הוא עוצמה צבאית חסרת גבולות – אבל לא ידיעה שהעוצמה לבדה לא תספיק, ביום פקודה אמיתי?
לפני שנים אחדות, בשידור של סי.אן.אן שהוקדש לאחת מן השואות התקופתיות באפריקה, התייצב כומר בפטסטי אמריקני מול המצלמה ובידיו ערסל תינוק מת. הוא אמר, "אנשים שאולים איפה היה אלוהים באושוויץ, ואני רוצה לדעת איפה היה האדם". ואני רוצה לדעת כי האדם הזה, האדם שיש בו די חמלה לראות בזוועתם של אחרים ולדעת שהם בדיוק כמוהו – האדם הזה עודנו מצוי בינינו. אולי.
