בדו"ח שפירסם לאחרונה האשים הבנק העולמי את ישראל בגניבת מים מהפלסטינים. בדו"ח נכתב כי הנגישות של ישראל למקורות מים גדולה פי ארבעה מזו של הפלסטינים, וכי הסכם אוסלו ב' (שנחתם ב-1995 וקבע את משטר חלוקת המים בין הצדדים) אינו נותן מענה מספק לצרכי הפלסטינים, בעיקר בגלל התנהלות ישראל וההגבלות שהיא מטילה על האוכלוסיה.
ברשות המים הופתעו מעמדת הבנק העולמי. מסמך פנימים שגובש ברשות לאחרונה מצייר תמונת מצב שונה בתכלית. במסמך מוצגת התנהלות ישראלית תקינה (ולעתים אף נדיבה), לצד הפרות פלסטיניות רבות של הסכם המים, שבמקרים רבים גורמות נזק חמור לסביבה ולמקורות המים.
המסמך חובר לבקשת הרשות על-ידי מומחים חיצוניים, ואף הוצג בפני צוות הבנק העולמי שחיבר את הדו"ח האמור, אך ניכר כי לא השפיע כמעט על המסקנות שלהם. מנהל רשות המים פרופ' אורי שני, כינה בשיחה עם ynet את דו"ח הבנק העולמי "לא הוגן", וציין כי בכוונת הרשות לערער עליו. הדו"ח מוטה לדבריו, מציג את המציאות באופן חלקי ואף מסלף אותה בכמה נקודות בסיסיות.
המסמך הישראלי מתאר שורה של הפרות פלסטיניות של הסכם המים, הן באזור יהודה ושומרון והן ברצועת עזה. אחת הבעיות הבולטות בו היא הקידוחים הבלתי חוקיים של בארות המים.
חיבור בלתי חוקי לצינור (צילום באדיבות רשות המים)
מאז חתימת ההסכם, קדחו הפלסטינים למעלה מ-250 קידוחים שכאלה באקוויפר ההר - בעיקר באגן הצפוני באזור ג'נין, ובאגן המערבי באזורי קלקיליה וטול-כרם. מקידוחים אלה שואבים הפלסטינים כעשרה מיליון מ"ק בשנה. "משמעות הדבר היא שההפקה הישראלית בעמקים הצפוניים בתחום ישראל נפגעת", נכתב במסמך.
ברצועת עזה השליטה נמצאת כולה בידי הפלסטינים אך המסמך מגלה כי המצב שם אינו טוב יותר מבגדה. מיד לאחר יציאת ישראל מהאזור נקדחו למעלה מ-3,000 קידוחים פיראטיים, שגרמו לירידת מפלסים ולפגיעה קשה במי אקוויפר עזה ובמשק המים הכולל של הרצועה. ברשות המים מציינים כי גם כיום ישנם הרבה יותר קידוחים לא חוקיים מקידוחים חוקיים ברצועה, והנזק הכולל יהיה קשה לתיקון.
תופעה בעייתית נוספת היא גניבות מים באזור הגדה, שלרוב מתבצעות ישירות מהצנרת של חברת "מקורות". ההתחברות הפלסטינית לצנרת "מעלימה" להערכת רשות המים כ-3.5 מיליון מ"ק מים בשנה, והחיסרון מורגש היטב בחברון, קריית ארבע, בני נעים, יטא ובכפרים נוספים באזור.
קידוח מים פיראטי בגדה (צילום באדיבות רשות המים)
"הפלסטינים נוהגים לומר שהקידוחים הפיראטיים שלהם פוגעים גם בהם, ולכן גם הם נאבקים בתופעה זו. על אף הצהרות אלה, בפועל לא נעשה על ידם דבר ממשי לעצירת התופעה המהווה הפרה קשה של הסכם המים", נכתב במסמך.
לצד הפגיעה במאגרי המים, אחת הבעיות המרכזיות בצד הפלסטיני היא היעדר הטיפול בשפכים. מהמסמך עולה כי כמות השפכים שמייצרים הפלסטינים נאמדת בכ-52 מיליון מ"ק בשנה, אולם רק 4 מיליון מ"ק מתוכם מטופלים במתקנים. 14 מיליון מ"ק מטופל במתקני טיהור שפכים ישראליים, והיתר - כ-34 מיליון מ"ק מזהמים את מי התהום ואת הסביבה.
התוצאה הסביבתית עגומה: נחלי הקישון, שכם-אלכסנדר, מודיעין, הקדרון ונחל חברון הפכו לתעלות ביוב מזוהמות, המושכות מפגעי זבובים ויתושים; הזיהום מחלחל אל מי התהום של אקוויפר ההר, ובמקרים מסוימים נגרם זיהום גם בבארות מי השתיה, ויש צורך לסגור אותן.
אך הזיהום הוא רק חלק מהבעיה. היבט נוסף של היעדר הטיפול בשפכים הוא העובדה כי הפלסטינים כמעט ואינם עושים שימוש במי קולחין מטוהרים לחקלאות, מבזבזים מים שפירים על השקייה ומחמירים את מצב משק המים המדולדל ממילא.
ברשות המים, כאמור, סבורים שהדו"ח מעוות את המציאות בכמה נקודות בסיסיות, ומסקנותיו אינן הוגנות. כך למשל ביחס בין כמות המים השפירים הכוללת לנפש בישראל לעומת הכמות ברשות הפלסטינית. בדו"ח הבנק העולמי נטען כאמור שהפערים עומדים קרוב לפי ארבעה; מחישובי רשות המים, בממוצע רב-שנתי מדובר על יחס של אחד וחצי בלבד. במספרים: הממוצע ברשות הפלסטינית עומד על 105 מ"ק לנפש ואילו הממוצע בישראל על 153 מ"ק - ולא כפי שהוצג בדו"ח.
למעשה, הנקודה היחידה שעליה עשויים אנשי רשות המים ואנשי הבנק העולמי להסכים היא שישנן בעיות רבות במשטר המים הנוכחי. למרות זאת, שני אינו ממהר להציע שינויים. הוא סבור שהיחסים סביב סוגית המים בין ישראל לפלסטינים מורכבים בעיקר בשל הרגישות והמעמד שנושא המים זוכה לו בצד הפלסטיני. "המים זה נושא כמעט סימבולי עבור הפלסטינים", הוא אומר.
ולמרות הרגישות הזו, שני מציין כי גם כאשר היחסים בין הישראלים לפלסטינים היו רעים מאוד על רקע פוליטי, היחסים סביב נושא המים שמרו על אופי מקצועי ושיתוף הפעולה נמשך. "נכון שישנן בעיות, אבל במבט כולל אפשר לומר שהדברים עובדים ויש דיאלוג מוצלח בין הצדדים", הוא אמר.
