אז למה לי אלטרנטיבה עכשיו?

כמדי שנה, גם בערב יום השואה הנוכחי התרכזו בתיאטרון "תמונע" בתל אביב כמה עשרות רבות של אנשים למה שמכונה "טקס יום השואה האלטרנטיבי" שמארגנת זו השנה העשירית הסופרת שהרה בלאו.

לא מעט התלבטויות ליוו אותי עד אתמול לגבי אופי הטקס. אחרי הכל, אם תסלחו לי על היהירות, הרי אני אלטרנטיבי תמיד הייתי. האולסטאר כבר מזמן משופשפות וקרועות - הרבה לפני שכל ילד שמסתובב בשנקין ידע מה זה לשרוך שרוכים, השיער תמד גדל מתי שהרבנים הכי לא הרשו, ארון הדיסקים כבר התפקע מזמן מרוב להקות מצפון יורקשייר שהחליטו להעביר שניים וחצי אקורדים בגאראז' של הבית, והייתי היחידי שאהב את תוכנית האירוח של דני סנדרסון ולא של גידי גוב(היתה כזאת בערוץ 1). לכאורה קלאסי, רק תנו לי טקסים אלטרנטיביים, בעיטות בממסד והתלתלים יעמדו בדיוק כמו שאני אוהב.

אבל אחרי אתמול, משהו בממלכת האלטרנטיבה חרק אצלי, וחידד תהיות שכבר שנים מקננות לי במחשבה על ערבי זיכרון אלטרנטיביים למיניהם. אין ספק בכוונות הראויות של בלאו וחבריה - זיכרון ושכול לא אמורים להיות מופקעים על ידי אף אחד. לכל אחד יש את האני שלו, את הדמויות שהוא מתחבר אליהן יותר או פחות, ולכל אחד דרך משלו להתמודד עם כאב וטראומות מפלצתיות כמו השואה. שום ממסד לא יכול לקחת מונופול על זה.

אבל, דווקא בשם אותו חופש, ובשם אותו רצון לייצר אלטרנטיבה, לפעמים הולכים קצת לאיבוד. החשיבות העצמית קצת עולה לראש, ומאבדים את היכולת להבחין בין תפל לעיקר. "באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה", אומר המשפט המפורסם, ונראה שתחת האיצטלה הזו, ועם משב הרוח הגבית שמנפיקה המילה הסקסית אלטרנטיבה, רבים ממשתתפי הערב ויתרו לעצמם מראש על עומק, והסתפקו בגיבוב אמירות ריקות שהקשר בינם לבין יצירת איזה זיכרון אחר אפילו לא קרוב למקרי.

הרצון לייצר אמירות חדשניות לכאורה ונועזות, הביא בסופו של דבר לטחינת מיטב הקלישאות - האלטרנטיבות כמובן (!) - של אמנות השמאל הישראלית. כן, אין יותר אלטרנטיבי ונועז מלהגיד כיבוש ושואה. ובטח, להתעטף בדגל הלאום תוך לבישת בגדי גוף חושפניים זו אמירה חדשנית ובועטת. תוסיפו על כך שלצד זה עומדים טקסטים מביכים, ומלל שמתאים להתחלה עם בחורה בפיק-אפ שגרתי, אז זה לא רק שהמלך הוא עירום, הוא גם נראה זוועה, תסתכלו במראה - וסליחה שהציטוטים שלי זה אביב גפן.

לפעמים צריך את "הבריחה מסוביבור"

נכון, כדי לא לעשות עוול חייבים להודות היו גם משתתפים שלא באו כדי לזכות ב-15 דקות התהילה שלהם. פרופ' אסא כשר שזעק על השיכחה של כ-300 אלף חיילים יהודים שמתו בצבאות השונים תוך כדי הלחימה בנאצים ואיפשהו נשכחו ולא התווספו אל אותו 6 מיליון מיתולוגי,

או קובי אריאלי שדיבר על הומור כדרך להתמודדות, ניר ברעם שהצליח לעורר מחשבה על איך כל אחד יכול להפעיל מנגנוני התעלמות כמעט מכל משטר שסובב אותו, ושהרה בלאו עצמה שפתחה וסגרה את הערב באמת בדברי טעם.

כל אלו באמת הצליחו לעניין ולהוסיף עוד נדבך בזיכרון האישי של כל אחד מקהל הנוכחים, אבל תחת הכותרת של האלטרנטיבה והמכלול של המשתתפים בערב - זה הלך לאיבוד. עם כל הרצון להיות אלטרנטיביים, הבעיטה בממסד ובסמליו הקונבנציונליים, וההיעלמות של הדור שהיה שם, תגרום בסופו של דבר לכירסום כזה שדור הסמסים הבא אחרינו יאבדו עניין בשואה הרבה יותר מהר ממה שנדמה לנו. לאנשים שמארגנים ויוזמים ערבים מהסוג הזה יש 364 ימים בשנה להיות הכי אלטרנטיבים שאפשר. דווקא האיבוד של היום האחד הזה, וההתעקשות לעקוף אותו בכל מיני צורות, יגרמו בשורה התחתונה למה ש"השתעממות בטקס שגרתי" או צפייה נוספת ב"בריחה מסוביבור" לא יגרמו אף פעם.