"היום אני כמעט בן חמש. ב- 6/6/2004 נולדתי מחדש. למדתי לנשום לבד כי הייתי מונשם, למדתי לאכול לבד ולא דרך הזונדה, למדתי לראות כי לא ראיתי כלום, למדתי לדבר, ללכת, לקרוא ולחשוב מחדש כי המוח שלי ספג פגיעה קשה ותפקד רק בחלקו. סיימתי את תהליך השיקום המוגדר שלי, מכאן והלאה הרופאים אמרו שהכל תלוי בי ואני מוגדר כנכה 117 אחוז, השיקום שלי יימשך כל החיים".
צילום: רועי גזית, עריכה: תמר אברהם |
| הכתבה מלווה בכתוביות להנגשה לכבדי שמיעה |
רכוב על האופנוע הכבד שלו הרגיש יוני שריר בגג העולם. לאחר שבע שנות לימודים באוניברסיטת פראט בניו-יורק, הוא חזר לארץ להתחיל בקריירה העצמאית שלו כאדריכל. בין לבין הספיק לנצל את נתוניו הפיסיים המרשימים, לשחק בפרסומות בטלוויזיה וגם לדגמן.
גם עכשיו שריר רוצה שניקח אותו כדוגמא, דוגמא למה טעות קטנה על הכביש יכולה לעשות, דוגמא לנחישות, לשיקום עצמי, הומור בריא וכוח נפשי עצום, למרות כל הסבל שעבר. דוגמא אותה פורט לפרטים מידי שבוע בפני בני-נוער המגיעים לבית לוינשטיין, המקום ששימש לו כבית לכחמש שנים, ועכשיו הוא בוחר באמצעותו להחזיר לקהילה, להעביר את הסיפור שלו הלאה למען יראו ויראו. כדי שידעו איך מרגיש המעבר מאיסוף כרטיסי הביקור הראשונים שעיצבת לעצמך בתפקיד חייך, למחלקת פגועי הראש בבית לוינשטיין כשאחותך מסבירה לך עם דמעות בעינייה העייפות, שעברת תאונה וכמעט נהרגת, שאתה כבר חודשים פה. ששום דבר בעצם לא יהיה אותו הדבר.
לאופנוע שלו קורא שריר, "הרוצח". הוא מדבר הרבה עליו ועל פצועים אחרים, נהגים זהירים, "הכי זהירים בעולם", שטעות של מישהו אחר הקנתה להם כרטיס לגן-עדן או לגיהנום עלי אדמות. לשיקום מפרך, להבנה שהדברים השתנו ללא היכר ולידיעה שעכשיו הכל תלוי בך, בכחות הנפש שלך וביכולת שלך להרים את עצמך (תרתי משמע) ולהתחיל ללכת מחדש.
לפני התאונה. יוני שריר
שריר הצטרף לתוכנית המתנדבים של בית לוינשטיין הקיימת כבר עשר שנים, במסגרתה מציגים משוקמים בבית החולים את סיפורם לבני-נוער. אסכולות שונות המתייחסות למניעת תאונות דרכים מעלות ספק לגבי אפקטיביות מדיניות ההפחדה על הנהגים והדעות חלוקות האם אכן כדאי להשתמש בה.
עו"ס אלה יהושוע, רכזת פרויקטים בבית לוינשטיין,
מאמינה שכן. "המטרה שלנו היא גם שינוי עמדות" היא מסבירה, "להפוך את החבר'ה שבאים לפה לסוכני שינוי שיפיצו את מה שהם חוו ושמעו פה בקרב הסביבה שלהם".
גם שריר משוכנע, מעבר לתרומה לקהילה חש שריר שההרצאה השבועית שהוא מעביר היא חלק מתהליך השיקום שלו והיא מסייעת לו בהתמודדות הקשה עם חיים חדשים. "לצערי הם יכולים ללמוד על הגוף שלי", הוא אומר בעצב, "איזה שינוי עצום בחיים יכול להתרחש בדקה אחת קטנה".
לאחר ארבע שנים בבתי חולים באשפוז וטיפולים מסוגים שונים, שריר שוכר היום דירה ומתגורר לבד בתל-אביב. שריר עצמאי לגמרי ואפילו עבד שוב כאדריכל במשך תשעה חודשים, עד שהמשבר הכלכלי העולמי פגע גם בו. "כשעבדתי כאדריכל לאחר התאונה גיליתי שאני לא אותו אדריכל, לא יכול להסביר בדיוק מה אבל משהו אצלי השתנה, אני עובד חזק כדי לשנות את זה גם באמצעות קורסי העשרה שאני לוקח עכשיו בתחום".
את ההרצאות מסיים שריר במשאלה, הוא מקווה שאולי אחד מהתלמידים שעוברים תחת ידיו יבחר בהמשך להתמקד בחקר המוח, אולי הוא או היא ימצאו תרופה לשיקום המוח לאחר פגיעה מוחית קשה, ואולי כך יוכל לחזור איכשהו לחיים הקודמים שלו, אלו שלפני אותה תאונה אומללה.
