כשנכנסים לדירה של משפחת סלוצקר בבאר שבע, המבט הראשון נמשך מיד לתמונה הענקית של בנם, סמ"ר פבל סלוצקר
ז"ל, המוצבת בפינת ההנצחה שהקימו לזכרו. ההורים הכואבים הדפיסו תמונה בגודל אמיתי של ילדם שאבד לפני כמעט שלוש שנים, בתקרית על גבול עזה שבה נחטף גלעד שליט.
מאז שעלו ארצה ב-1991 התגוררה המשפחה בדימונה, אך לפני כמה שנים עברה לבאר שבע מאחר שאביו של פבל, יבגני, נאבק במחלת הסרטן ועובר טיפולים רבים בסורוקה. "עברנו כי רצינו להיות יותר קרובים לבית החולים, אבל עכשיו אני מבין שטוב עשינו כי כל פינה בדימונה, כל סנטימטר, מכאיב לי בזיכרון אחר של הבן שלי", מספר האב ל-ynet. "אנחנו נוסעים כל שבוע לבקר אותו בבית העלמין, אבל עדיין לא הצלחנו לעכל שאיבדנו אותו לתמיד. הכנו אותו לחיים טובים, וגם השתדלנו לחיות בעצמנו, עבדנו קשה וחסכנו כל גרוש בשבילו, אבל ביום אחד החיים שלנו נגמרו. שום דבר כבר לא מעניין, גם המחלה שלי התפרצה, ואין לי כבר בשביל מה להתמודד איתה".
לידיה ויבגני סלוצקר. "חלק מהנשמה מתה יחד איתו" (צילום: הרצל יוסף)
פבל סלוצקר היה צעיר מוכשר במיוחד, וכבר עם סיום חוק לימודיו התיכוניים קיבל מלגה ללימודי רפואה באוניברסיטת בן גוריון, כשהוא דובר לא פחות מחמש שפות. "הגענו לארץ והוא התאקלם מהר מאוד", מספר סלוצקר. "הוא למד את השפה, והצטיין בלימודים. היו לו גם מורים פרטיים והוא למד היטב צרפתית וערבית. היה ברור לו שאחרי הצבא יילך ללמוד רפואה. עד הרגע האחרון לא ידענו שהוא רוצה להיות שריונר וכשדאגנו הוא תמיד הרגיע אותנו ואמר שטנק זה דבר הכי מוגן שיש בצה"ל ושאין סיכוי שייפגע. הוא היה אומר שאף אחד לא יכול על הטנקים שלנו".
האב מספר כי בנו אהב מאוד את הצבא, וכמו באזרחות - גם שם היו לו חברים רבים. חברו הטוב ביותר היה גלעד שליט. כמה ימים לפני שנהרג, פבל היה בחופשה בבית ואמו לידיה מספרת שהוא חזר לצבא עם חיוך: "לא דיברנו על מוות אף פעם. גם לא הרגשתי שום דבר עד לאותו יום שחור שנשמעו דפיקות בדלת, והחיים שלנו נגמרו. חלק מהנשמה שלנו מתה יחד איתו".
עם אלבום התמונות של פבל. משמאל: גלעד שליט (צילום: הרצל יוסף)
בזמן מבצע "עופרת יצוקה" כבר גרה המשפחה בבאר שבע, ואחד הטילים פגע סמוך לביתם. "לא ברור למה סיימו את המבצע, היה צריך לכבוש את עזה ולגמור עם זה. הבן שלי נהרג סתם, ויחד איתו עוד ילדים. גם את גלעד לא הצליחו לשחרר", מתמרמר האב. "הילד הזה כבר שלוש שנים בשבי ובממשלה הזו לא עושים כלום. אנחנו מדברים מדי פעם עם נועם ואביבה, וכל פעם זה כואב מחדש. אנחנו שואלים מה נַעֲשָה, והם רק אומרים שלא נעשה כלום. הבן שלהם לא כלוא בתנאי דה-לוקס כמו האסירים הפלסטינים בבתי הכלא ישראליים. בטח הילד המסכן יושב באיזה חור באדמה ולא רואה אור יום.
"אנחנו מחכים לגלעד שליט
כמו לבן שלנו. הוא היה החבר הכי טוב של פבל בצבא, והוא דיבר עליו המון. אנחנו גם מקווים שהוא יזכור מה קרה שם ונוכל לדעת על הרגעים האחרונים של פבל. כל המדינה מחכה לשובו. זה נורא להגיד, אבל אנחנו לפעמים עוד מצליחים להירדם בלילה, אביבה ונועם במצב הרבה יותר גרוע".
לדעת ההורים השכולים, על הממשלה להיענות לכל דרישות חמאס כדי לשחרר את שליט, ומיד לאחר מכן לשנות את החקיקה בנושא: "הרי ברור שטרוריסטים עם דם על הידיים ייצאו מהכלא וירצו לפגוע בנו שוב, ולחטוף עוד חיילים. מה שלא ברור זה למה בכלל מחזיקים אותם בכלא בתנאי בית מלון? הרי מדובר במחבלים שהרגו אנשים והיו מוכנים למות כשהידים. אם טרוריסטים פוטנציאלים ידעו שעלול להיגזר עליהם עונש מוות - זה היה מרתיע אותם יותר מאשר כלא עם שלוש ארוחות ביום, לימודים וביקורי משפחות. אנחנו ועוד הרבה משפחות אחרות קברנו את הילד שלנו וקברנו את עצמנו יחד איתו. אי אפשר לתאר את הכאב של הורים שמגדלים ילד ואז רואים אותו מכוסה בעפר".
מהמדינה אין להם ציפיות גדולות מדי. להפך, תחושות קשות אופפות אותם: "כמו כל ההורים השכולים, הקרבנו עבור המדינה שלנו את הדבר היקר בכל. נורא כואב לנו לראות את ההתנהגות של הממשלה. למרות שהמבצע התנהל בצורה יוצאת מן הכלל, הוחלט להפסיק אותו. הילדים שלנו נהרגים, והדבר היחיד שמעניין אותם זה לחלק תיקים ולדאוג לתנאי שכר נוחים. לא באמת איכפת להם מהמדינה, רק מהרווח האישי שלהם. הרי ברור שתהיה עוד מלחמה, אבל כשרואים התנהגות כזו מבזה של הממשלה, פחות ופחות אמהות ישלחו את הילדים שלהם למלחמה ופחות ילדים ירצו לתרום".
הביקורת שנשמעה לאחרונה על צה"ל פגעה בהם ברמה האישית. "איך אפשר לבקר את צה"ל ולכנותו לא מוסרי? תסתכלו על הבן שלנו, הוא לא יהרוג זבוב", אומר האב. "הכרנו גם הרבה מחבריו בצבא - כולם ילדים מדהימים. אין צבא בעולם מוסרי משלנו, להפך, הוא צריך להחמיר עוד יותר עם כל המחבלים".
חברים מבית ספרו של פבל ומהצבא ממשיכים לבוא ולבקר את המשפחה. לדברי האב, זה מעודד מאוד ומחזק אותם. "אנחנו רואים את
החברים שלו, שהוא גדל איתם ושירת איתם בצבא בונים את חייהם, וזה עושה לנו טוב, אבל אי-אפשר לשכוח את הבן שלנו".
העובדת הסוציאלית נטאשה קורץ, מארגון סל"ע (סיוע לעולים במשבר), מלווה את המשפחה כבר מיום הבשורה המרה. לדבריה, ההתמודדות עם שכול אצל עולים עוד קשה יותר מאשר אצל ילידי הארץ. "אין להם כאן חברים שהם מכירים כל החיים, והם מוצאים את עצמם לבד בהתמודדות עם טרגדיה. לעתים יש להם גם בעיות כלכליות שאיתם הם חייבים להתמודד בנוסף.
"הקשר שלי עם משפחת סלוצקר נוצר ביום האירוע, ומאז אנחנו משוחחים די הרבה. מדובר בזוג מאוד אינטילגנטי, שמנסה להתמודד עם השכול דרך יצירה אמנותית ודרך טיפול באנשים נוספים, כמו הסבתא שגרה איתם והבן הנוסף שלהם".
גלעד שליט נחטף לרצועת עזה
לפני 1,037 ימים.
