עופר תמיד היה הראשון בכל, חוץ מבחתונה

אני עדיין יכול להריח את עוגת השבת הנאפית בתנור של אימו. שני ילדים שמחים עם פיג'מות, רוקדים לצלילי סרט ערבי בערב שישי. איך חשבנו להקים להקה ולכבוש את העולם. ברור שעופר היה אמור להיות הסולן. כשבאנו בהתרגשות לאימו וסיפרנו לה על הרעיון המעולה, פניה האדימו מצחוק: "אבל עופר לא יודע לשיר", אמרה. "הוא יודע", ענינו בביטחון רב. יודע או לא יודע, עופר היה סולן. בכל תחום הוא היה טוב ממני, אבל לי זה לא הפריע. אהבתי אותו והוא אהב אותי.

הוא היה המנהיג ואני הסגן. כשהוא נבחר לשוער נבחרת ג' 3 בכדורגל אני נבחרתי לשוער המחליף. הוא הציע חברות למלכת הכיתה ואני לסגניתה. מלכת הכיתה הסכימה כי עופר היה המלך, תלמיד וספורטאי מצטיין. סגנית הכיתה הסכימה בטובה כי השתפרתי בלימודים. וכך, באמצע כיתה ג', מצאנו את עצמנו במערכות יחסים מאוד רציניות. האמת שלא כל כך התראינו עם שתי הילדות המתוקות ההן. למעשה, אני לא ממש בטוח מה הגדיר את זה שהיתה לנו חברה, מלבד זה שהן הסכימו. יותר מזה, אף פעם לא נפרדנו רשמית מבנות הזוג שלנו.

לא החלפתי איתה מילה מאז כיתה ח', אז תיאורטית אנחנו עדיין יחד וטוב לנו. אני חושב שקוראים לה לימור, לחברה שלי ההיא, למרות שלא הייתי חותם על זה. לא דיברתי עם הרבה חברים שהיו לנו מאז שעופר נפל.

עופר דאג לי ואני לו. הוא היה החבר הכי טוב שלי (בגיל ההוא זו היתה הגדרה בעלת משמעות חברתית מרחיקת לכת). זו היתה ילדות פשוטה וצוחקת של ריחות הדרים וחולות ים.

ידעתי שיש לו חברה ושהוא מאוד אוהב אותה

איפשהו בתיכון התחלנו להתרחק, עופר ואני. כל אחד למד בבית ספר אחר. מידי פעם היינו מדברים ונפגשים, אבל הקשר לא נשאר כשהיה. עופר התגייס לחיל אוויר והפך לנווט מסוקים. בטייסת האנפות הכיר את ענבל. בשנים שאחרי הצבא לא היינו בקשר כמעט, אבל ידעתי מה קורה איתו. ידעתי שיש לו חברה ושהוא מאוד אוהב אותה. ידעתי שהוא בקבע ושהוא מאוד מרוצה.

ידעתי שהוא בקבע ושהוא מאוד מרוצה. עופר (הצילום באדיבות המשפחה)

באביב 96 עברתי לגור עם החברה שלי בדירת שני חדרים בגבעתיים. היינו יחד כשנתיים והיה לנו ברור, כמו שיכול להיות ברור לילד טיפש בן 25, שנישאר יחד לנצח.

חששתי להתחתן. היו לי הרבה תירוצים הגיוניים מאוד: אני צריך לסיים את התואר הראשון, השני ומי יודע מה עוד לפני שאני יכול להתחתן בשקט. מין תבנית נוקשה כזו שיש לך בראש לגבי איך דברים צרכים להיעשות. עופר וענבל עמדו להינשא באותה שנה, וההכנות היו בעיצומן. בשלב ההוא היה לי נוח להיות צעד אחריו, אבל למרבה הצער התחתנתי לפניו.

עופר, סרן עופר שוורץ, נהרג במהלך אימון במדבר יהודה.

אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לבזבז את חיי בהתלבטויות

החיים והמוות, השמחה והבכי, האושר והבהלה חיים יחד כמו זוג מאוהב ומסוכסך לסירוגין, במעמד החתונה ובכל קשר משמעותי.

משהו בקירבה המצמררת בין חתונתו הקרבה של עופר לבין נפילתו לימד אותי את זה.

מאז שעופר נהרג רגע לפני חתונתו, אני מאוד עסוק במה הוא בזבוז ומה לא. אני לא בטוח שזה קשור רק בו, אבל הכאב על עופר ועל האשה שעמד לשאת עדיין קיים.