מה? הילדות ישנות אתכם במיטה?

לאחר חודשים של בושה, תירוצים והסתרת מידע, אני אומר עכשיו בפה מלא ובראש מורם: משפחת רוזנשטיין הנהיגה את שיטת הלינה המשפחתית (בגירסה משלנו, כמובן, ועל כך בהמשך). ושאף אחד לא יגיד לנו מילה רעה! ערכתי מחקר מעמיק, וגיליתי שכל המבקרים שלועגים לרעיון בפרהסיה מקיימים אותו הלכה למעשה באופן חשאי.

זהו זה. די לשתיקה! די להונאה. בואו נודה: אין ילד בן ארבע ומטה שישן במיטתו לילה שלם (חוץ מהשכנה שלנו אלה, שזה מתחרז עם סלע, שישנה כמו אבן). אז על מי אנחנו עובדים? תודו, גם אצלכם זה ככה. צאו מהארון. אתם לא לבד. השמיעו זעקתכם!

רוצה לישון בשקט

תחילה, מעט היסטוריה. שנתיים וחצי של חוסר שינה עברו עלי ועל אשתי עם בכורתנו. ניסינו כמעט הכל חוץ מתרופות הרגעה (ומשיטת חמש הדקות - אשתי איימה בגירושים מכוערים). כשהיתה בת שמונה חודשים, העברנו אותה לחדר משלה כי אמרו לנו שזה גרוע שהיא תתרגל לישון איתנו. האמת, אשתי התנגדה למעבר, אבל אני פתאום גיליתי שיש לי ערכים והתעקשתי. מאחר והערך הכי חשוב אצלי הוא לישון בשקט, אני מודה שטובת הילדה לא היה הערך שבהכרח הנחה אותי (מלא וידויים היום).

ריצה מחדר לחדר

עם לידת בתנו השנייה שמנו אותה, כמקובל, לישון בעריסה בחדרנו. אם חשבנו שלפני כן היה סיוט, זה היה השפיץ. הקטנה התעוררה ארבע פעמים בלילה לינוק. והגדולה עוד חמש. היא היתה קוראת לנו מחדרה, דורשת תשומת לב, "ידיים", ליטופים, חיבוקים, סיפור ושנישאר איתה. לקח לנו חצי שעה להרדימה בכל פעם. הלילות שלנו נראו כמו ריצה אחת גדולה מחדר לחדר.

בשלב כלשהו ניסינו להתחכם: ישנתי בחדר אחד עם הגדולה ואשתי עם הקטנה. מהר מאוד גילינו שאנחנו מתרגלים גירסה משעשעת אך אכזרית במיוחד של המשחק החביב כיסאות מוזיקליים (כשהמוזיקה היא בכי של תינוק). לילה רגיל היה מתנהל באופן הבא: 11 בלילה: כניסה ראשונה לחדרים, חלוקה לזוגות. 12 בלילה: הגדולה מתעוררת, רואה שאמא לא שם, וקוראת לה. אני רץ לחדר השני, שומר על התינוקת, ואשתי עוברת לחדר של הגדולה. אחת בלילה: התינוקת מתעוררת לינוק. אני רץ לחדר השני, קורא לאשתי, ואנחנו מתחלפים. שלוש: הגדולה קמה, קוראת לאמא, שוב מתחלפים. ארבע: הקטנה קמה, חילוף. שש: חילוף. שבע: קמים "רעננים" ליום חדש ונפלא של עבודה.

אחרי שבועיים כאלה אשתי אמרה די. "לינה משותפת, ואתה תעשה מה שאתה רוצה". פרשנו מזרון קינג סייז באמצע חדר הילדוֹת, הנחנו מזרון של מיטת תינוק מכל צד שלו, והלכנו לישון. למרות שאני לא טיפוס של קומונות, מעולם לא הייתי בהודו, אני לא מחובר לאמא אדמה ואין לי מושג ירוק מה זה עיקרון הרצף (אשתי ניסתה להסביר לי. נרדמתי), נאלצתי להודות שתוך ימים ספורים, הרגלי השינה של בת הארבע השתפרו לאין ערוך. היא הולכת לישון בקלות יחסית, כמעט שלא מתעוררת בלילה ורמת האושר הכללי שלה השתפרה פלאים.

גם אשתי כבר לא שבר כלי. כשהקטנה מתעוררת היא פשוט עושה חצי סיבוב, שמה לה ציץ בפה, הילדה יונקת, ושתיהן ממשיכות לישון. האמת, לא מבין איך אפשר לישון כשמישהו מוצץ לך פטמה – או לחלופין כשיש לך ציץ בפה – אבל אם זה פועל, מי אני שאתווכח?

"ברור, הוא ישן לבד"

הבעיה היחידה היתה שכולם גרמו לנו להרגיש כמופרעים. "מה עם הזוגיות?" (השתפרה פלאים, תופתעו איך שינה עוזרת), "מה עם המין" (טוב, תודה. גם בזה שינה עוזרת. ואיך אצלכם?), "מה אם הן תתרגלנה לישון אתכם ולעולם לא יתנו לכם ללכת" (מכירים הרבה בני 15 שישנים עם אמא?) ועוד שתִיות דם. אבל שרדנו.

לאט לאט, כל אלה שהשמיצו בלי שום בושה, חשפו - כל אחד בתורו - את סטיות השינה המשפחתיות שלהם. הדבר המדהים היה, שלמרות שבפועל מה שכולם עושים זה שינה משותפת, אף אחד לא קרא לזה ככה. זוג אחד סיפר לי בדאגה שהילד שלהם עשה להם פיפי במיטה.

"חשבתי שהוא ישן במיטה משלו", תמהתי. "ברור", הם הרגיעו אותי במבט מלא תוכחה, "הוא ישן לבד מגיל מאוד צעיר, אבל הוא קם כל יום בשתיים בלילה, עושה פיפי ועובר למיטה שלנו. הלילה פשוט 'ברח' לו".

זוג אחר סיפר שהלילה מתחיל כשאבא נרדם בחדר הילדים. הוא עובר לחדר ההורים ובמהלך הלילה מצטרף גם הילד ולכן שמו לו מזרון קטן ליד המיטה של ההורים כדי שלא ייפול מהמיטה הגבוהה.

זוג שלישי סיפר: "הילדים הולכים לישון בחדר שלהם, אבל אין בוקר שהם לא אצלנו במיטה. אין לנו מושג מתי הם באים, אבל מה קרה לך, אתה לא מבין שכל הכיף זה לישון איתם?".

האמת, מבין. אין מראה מתוק יותר משתי החמודות האלה, בשני הקצוות של החדר, ישנות בצוותא. המראה מקסים אף יותר כשאשתי באמצע. אני מביט בהם באהבה, נותן שלוש נשיקות, והולך לישון בשקט בחדר השני. חלום.

• אורן רוזנשטיין הוא אבא לשתיים, מתגורר עם משפחתו בארה"ב, מחבר הספר: "מזל טוב, אתה בהריון".