הם לא עומדים. בגללנו

מצדי, שלא יעמדו בצפירה. שירקדו על הדם, אם הם רוצים: בחשכת הגטו הרוחני בו הם חיים, באפילה המחשבתית הנכפית עליהם מטעם מנהיגיהם הרוחניים, כל הסכמה לסמל שאינו שלהם-ממש היא פסולה, מסמנת אותם כמי שסטו מן הדרך הנכונה, מעוררת אימה לעצם גורלם, לעצם יכולתם לשרוד בעולם שהם מפרשים כעוין להם ולדרכם האמונית. כן, אפילו ביטוי סמלי קטן, חד שנתי וקצרצר של הוקרת תודה וכבוד למספר גדל והולך של מתים במלחמות ישראל, אפילו זה – תתארו לכם – מאיים עליהם.

אני לא רוצה שיעמדו בצפירה מתוך פחד. לא כך נקנית זהות לאומית. יש דרכים אחרות, והפחד הוא מאפיין של משטרים טוטליטריים, והוא גם אפקטיבי מאד. כפי שיודעים לספר אנשים שאיתרע מזלם ובילדותם גדלו במשטרים כאלה, גם אנשים בגובה מטר כבר מאמצים בחום את סמלי המשטר ויודעים לדקלם את המנטרות שלו, ולא יעלה בדעתם לסטות ימינה או שמאלה מן השורה המוכתבת, המתוסרטת שבאמצעותה המשטר בונה זהות.

לא הייתי רוצה לראות ילד חרדי בדום-מתוח בעת הצפירה מתוך בהלה, או מפני שההורים שלו לימדו אותו כי אם לא יציית, יבולע לו ולהם.

פחד הוא ענין מורכב שיוצר לעתים קרובות תגובות-נגד של התרסה ורהב. כדי לא לעמוד בצפירה, נחוצה מידה גדולה של התרסה לא רק כלפי הסמל, אלא כלפי מה שיצר אותו: הלא הצפירה אינה רק אות מוסכם ליצירת זכרון קולקטיבי לדקה וחצי, אלא גם הכרה בייחוד של ההיסטוריה היהודית-ישראלית. בתולדותינו, יצירתה של מדינת שיראל היא צירוף של הסכמה בינלאומית ומלחמות שהיו כולן שלנו. הצפירה איננה אות לכך שהמלחמות קדושות, אלא לכך שהיו הכרח, שקיומנו במקום הזה כאומה ריבונית עדיין אינו מובטח בלעדיהן ובלעדי המתים. זה הכל: וזה הרבה יותר מדי עבור אנשים שתפיסתם ההיסטורית נשענת רק על ציווי שמימי, ואם השמיים שותקים, אין ציווי ואין כלום ואפשר לא לעמוד.

אבל זו גם התרסה מכוערת כלפי האחר, הזולת, מי שאינו לובש את המדים הנכונים וממלמל את המנטרות הנכונות בעיניהם. מבחינה זו, הבדלנות החרדית היא מעשה של גסות רוח והעדר מוחלט של דרך ארץ, שמשול בעיני לנסיעה במכונית במאה שערים ביום הכיפורים תוך כדי אכילה גסה. העובדה שרובם המוחלט של החילונים לא יעלו בדעתם לנהוג כך, מלמדת על מידת הסובלנות שלמדו, על נכונותם לקבל את אמונותיו של ה"אחר", ולא להפריע לו או להתייחס אליו בגסות תוך פגיעה חמורה ברגשותיו. למרבה הצער, כיוון שבחשכת עולמם כל "אחר" הוא פסול, בחינת "דבר אחר" מאיים, אי אפשר לתבוע מן החרדים אפילו מידה של הדדיות מנומסת או הסכמיות מינימלית, לפיה החילונים לא יפריעו להם בפולחניהם והם יכבדו את רגע הפולחן היחיד הזה ויעמדו.

האשמה שלנו

אבל למה אי אפשר, תשאלו, ואולי אפילו בזעם מוצדק. ובכן, כאן צריך להרחיב את היריעה ולהבין שהיעדר תפיסה לאומית-ישראלית אצל החרדים איננו רק תוצאה של כפיה מטעם מנהיגיהם אלא גם של אזלת יד ממלכתית ארוכת שנים.

הצפירה היא סמל שמושרש בתודעתם של ישראלים באמצעות סוכני חיברות רבי עוצמה שלא ניסו ולכן גם לא הצליחו לחדור אל תך העולם החרדי. משמעותה חריפה וכואבת לגבי מי שאיבדו במלחמות בני משפחה וחברים, אבל גם מי שאין חללים במעגל האנושי הקרוב לו לומדים לקבל את האות הזה כסוג של קינה לאומית. וכדי שתהייה/ באמת כזו, לומדים כבר בגן. גם תפיסת הלאומיות וגם משמעותה של האזרחות הם "לימודי ליבה". לא רק מתמטיקה ואנגלית.

בעולם החרדי, ההשכלה אותה

מממנת המדינה אינה כוללת לימודים שכאלה או סוכני חיברות שתפקידם ליצור זהות בין האזרח לבין ארצו. בעולם החרדי, אין כל קשר בין השירותים והזכויות של אזרח במדינתו לבין הצורך לבנות זהות. גם במובן הזה, לטעמי, הם מפגינים בורות עצומה, אבל הקולקטיב הישראלי החילוני, מעצב הסמלים והתכנים של הלאומיות המקומית, הניח להם לחיות בבורותם ובבערותם באין מפריע.

אז שלא יעמדו. שיעמדו רק אם הם באמת מבינים את משמעות הסמל, אם הם חשים שהוא רלוונטי לחייהם, אם הם יודעים עד כמה הוא רב עוצמה בחיינו שלנו. אם לא נלמד אותם, איך יידעו? בת קול לא תצא משמיים ולא תספר להם. משרד חינוך בקואליציה ה יושבים חרדים לא יעשה דבר בעניין הזה. כל שנה נכעס עליהם קצת ביום הזכרון, אם נרצה לכעוס. אני מעדיפה, ביום הזה ובמים האחרים, לזנוח את הכעס ולקוות שפעם, בעתיד הלא רחוק, יבינו בעצמם את הצורך בהתקרבות אל הקולקטיב הישראלי. אולי זה יקרה אפילו לפני ימות המשיח.