עברי, כתוב עברית

ההישג התרבותי החשוב ביותר ואולי המובן מאליו של מדינת ישראל הוא בריאתה מחדש של שפה עתיקה, ייחודית ומלאת כיסופים וקדושה והיא העברית. ויותר מזה - הפיכתה של העברית לשפה שבה אפשר גם לאהוב וגם לקלל, גם לכתוב פרוזה מודרנית וגם לקרוא רשימה באינטרנט - וכל זה מבלי לתת את הדעת כלל לעצם היותה של השפה הזאת נושנה-חדשה, אורגנית וגם מומצאת. עבור רובכם זו פשוט שפת אם. ואין פשוט מזה.

לא נולדה אל תוך השפה, אלונה קמחי (צילום: איציק בירן)

ועכשיו, ברשותכם, נלך אל מה שבשום אופן איננו מובן מאליו: כמה מסופריה הטובים ביותר של התרבות הזאת לא נולדו אל תוך השפה. שירי הערש שלהם, חרוזי אמא-אווזה וצורת אלף-בית לא נהגו ונכתבו אצם בעברית. "איה פלוטו" זר להם, ולמפלצות מסיפורי הילדות שלהם יש שמות משונים שלא מפחידים עולל מקומי.

מתישהו הם הגיעו לכאן, לרוב מחוסר ברירה, כמו מליוני מהגרים אחרים. מתישהו אימת הצלילים הזרים, הגרוניים, הכתה בהם בעוז, ויחד עמה הגיע חוסר הברירה, הצורך "להסתדר" בעברית והמסע המתיש לרכישתה של זו. זה תמיד מתיש מפני ששפה נרכשת לאט, וגם כאשר הדובר כבר מצוי ברזיה - הוא צריך לנכס לעצמו את הקשריה התרבותיים, ולעשות זאת מהר כדי לא להפוך למושא לעג של ההומור הישראלי: אלה, לא חשוב מאיזו עדה, שיש להם מבטא. יקה פוץ, עיראקי פיג'מה, לובה הקופאית.

בדברי ימי הספרות העולמית, מהגרים שכותבים בשפת הארץ החדשה הם יצורים נדירים ותמיד זוכרים להם את זה. ג'וזף קונרד ו- ולדימיר נבוקוב קופצים תמיד לקדמת המחשבה. הם הצליחו לא רק לכתוב בלשון שהיתה פעם זרה, אלא גם להסוות את זה לגמרי באומנותם. אצלנו יש עשרות כאלה.

סמי מיכאל במרכז, התרסה נגד האתוס (צילום: ירון ברנר)

עברית איננה שפת אימי, והמסע להסוואת מושא הלעג מתחת למלל מקומי מוכר לי היטב. הסופרים הבאים הם כמה מאלה שהיטיבו לצלוח את המסע, וזכו לאהבתנו עד ששכחנו להם את הזרות. הבחירה בהם היא חלק מהגאווה המשונה שאני חשה כישראלית שלא נולדה כאן, וחלק זעיר מן האהבה שלי – אהבה נרכשת ואיטית – לשפה העברית. הם מופיעים כאן לפי סדר האלף בית. העברי, כמובן.

אהרון אפלפלד - נצחון מטאפיזי

כשאהרון אפלפלד התחיל לכתוב בעברית, כשהמשיך וכתב את העולם שנותר מפוחם ומת בארץ-שם שלו, זה לא היה רק הישג אישי מרשים - זה היה נצחונה המטפיזי כמעט של העברית על פני הנאצים, והנצחון הזה נמשך והולך גם כשאפלפלד בחר למקם את יצירתו על מקטע מהציר של ההיסטוריה היהודית. דרך המקטע הזה הוא ממשיך לבחון את מה שהיה, ואת מה-היה-אילו.

עקירה ושיבה, עקידה בלי אלוהים מנחם, ומשא הזרות הם המוטיבים המרכזיים בפרוזה שלו, וכיון שקראתי את כל ספריו קשה לי לבחור באהוב עלי מביניהם. אפשר בהחלט לציין את האחרון "אל ארץ הגומא", המספר על אמא גחמנית ובן שמבקש להשיל מעליו את ההיסטוריה היהודית המסוייטת. הם נפגשים שוב לאחר פרידה ארוכה, והמשמעות של הפרידה והשיבה, כתמיד, נתונות לפרשנות הקורא.

יואל הופמן - שירת האגס החשמלי

השפה דומיננטית בילדותו של יואל הופמן היתה גרמנית. היא הפכה למוטיב ביצירה המוקדמת שלו ועד היום היא שזורה פה ושם במשחקי תרגום בכתביו, אבל גם במשחקי המראות והפליאה על הבדלי התרבויות; קחו למשל את ספרו "ברנהארט" ואת התהיה על נפלאות ה"אגס החשמלי", שמה התקני של נורה בגרמנית, שהפך בתרגום ל"נשיקה מבעד למטפחת" למן שירה של ממש.

מן העולם של ילדותו הביא הופמן לא רק את תחושת הפליאה כלפי הלשון, אלא גם שלל דמויות שקווי המתאר שלהן ואורחותיהן בכלל לא מקומיים. אבל הופמן הביא במיוחד את התחושה שהיא ליבה של יצירתו: קרעי-אני כשהוא נודד בין תרבויות. ספר אהוב שמדגיש זאת במיוחד הוא "כריסטוס של דגים", שבו התהיות על מהות הלשון חוברות להרהורים על בדידותו הקשה של ישו.

שולמית הראבן - בוראת לשון הקדמונים

מעשה יצירתי ענק אחד בין כתביה של שולמית הראבן הוא הטרילוגיה "צמאון" - שלוש נובלות על ראשיתה של התרבות היהודית במצרים, על היציאה משם ועל כיבושה של הארץ החדשה. מעטים מדי אצלנו העזו לנגוע בנושאים הללו ולהציל אותם מפני הקדושה והפולחן, המטען ההיסטורי והפרשנות של הקונצנזוס.

הראבן עשתה זאת באומץ גדול ובראה להם לשון. הלשון היא לב העניין: היא מצומצמת וצלולה, סלעית ומהדהדת וזוהרת בתעתוע הגדול של מעשה אמנות יוצא-דופן.

כל מי שאי פעם קרא פרק תנ"ך יזהה את הלשון הזאת כ"אותנטית", למרות שלא ידוע לנו מאומה על אודות שפת הדיבור של אבותינו הקדמונים, ודאי לא על הלשון בה דיברו עם עצמם באלם קול. את אלה, יחד עם עולם תרבותי רדוף פחדים של מהגרים, רוחות רפאים ועיקשות בלתי מצויה - בראה הראבן בכשרון נדיר. ואגב, דמותו של משה אצלה אינה דמות של מגמגם, אלא של כבד פה וכבד לשון מפני שהעברית איננה שפת אמו.

סמי מיכאל - הכור בו נצרבות הנשמות

מכלול היצירה של סמי מיכאל היא פרוזה של מהגר שאינו יודע כיצד להיפרד מארץ מולדתו, ולהטמין אותה בבוידעם של השכחה. זו גם התרסה נגד האתוס שרווח כאן פעם, לפיו עצם מעשה ההגירה אמור לברוא אדם חדש לגמרי, נטול היסטוריה, משולל זכרון, שמח בחידושו-שלו וחבר שווה זכויות באקספרימנט הלאומי החדש.

האהבה שלי לפרוזה של מיכאל מתחילה בדיוק בהבנה הזאת, שהטיח באדוני הארץ לראשונה בספרו "חסות", שם העמיד אותם על טעותם המרה בענין כור ההיתוך, במקום בו נצרבות בעיקר נשמותיהם של בני אדם. עד לספרו האחרון "עאידה" הולכת ונמשכת שאלת זהותו של הנטע הזר בתרבותו-שלו, והאירוניה הטראגית של הגורל היהודי-ישראלי הופכת את הספר הזה לרומן הפוליטי הטוב יותר שנכתב אי פעם על עיראק השסועה. והוא נכתב בעברית, ובעיראק אי אפשר לקרוא בו.

אלונה קמחי  - אימא של גור נמרים

אולי הנסיקה מן הכאן-ועכשיו אל עבר מחוזות הפנטזיה היא שתפרוץ את גבולותיה של השפה והתרבות

ושאלת הזהות. אולי עצם ה"זהות" הוא אנכרוניזם מיותר, ואפשר שנעציב את גופנו ואת נשמותינו על פי אהבותינו, ועוצמת התשוקה והקשר הם שיכתיבו מי נהיה ומה נהיה.

"לילי לה טיגרס" של אלונה קמחי הוא רומן שאני שבה אליו מדי פעם כדי להתנחם במשחבה הזאת, וכדי לבלות עוד זמן של קסם במחיצת אשה שהפכה לנמרה כשהיתה - מכוח נסיבות הדמיון המתפרץ והכשרון שהופך אותו לבדיון מעולה - לאמא של גור נמרים.