בזמן שציינו את יום הזיכרון, הצהיר המנהיג הפלסטיני המתון ביותר, מחמוד עבאס, כי "הפלסטינים לעולם לא יכירו בישראל כמדינה
יהודית". עיתוי מושלם מבחינתו. הצהרתו זו מצטרפת להצהרות קודמות שלו בירדן ובלבנון, לפיהן "לעולם לא יכון שלום עם ישראל
ללא פתרון בעיית הפליטים" ושהפלסטינים "לעולם לא יניחו את נשקם
ולא ינטשו את המאבק המזוין".
לאבו מאזן יש היסטוריית התבטאויות ושטנה ישראלית לא מבוטלת. חרף חזותו האבהית והמראה של הדוד נעים הסבר בחליפה, מתברר שהוא לא רוצה או לא יכול להפוך את עורו. הסוגיה הפלסטינית-ישראלית גדולה עליו. באין חזון – מסתכמת מנהיגותו בקיבוץ תרומות מהמערב, המאמין כפתי ביכולתו לחולל מהפך.
כבר היו מנהיגים ערבים ש"הפכו את עורם", או בלשון מדינית יותר "התפכחו". אנואר סאדאת תיעב את התנועה הציונית וראה בה אויב מר. עד כדי כך הוא חש איום מצידה, שבמלחמת העולם השנייה הצטרף למחתרת נאצית עמה קיווה לחסל את היהודים. לימים, כנשיא הרפובליקה של מצרים, הבטיח "קרב פראי ואכזרי בו נסכים להקריב מיליון קורבנות" כדי למגר את ישראל. באוקטובר 73' הוא אכן פנה לדרך המלחמה. אבל לאחריה השכיל סאדאת "להפוך את עורו" ולדבר שלום. הוא היה למנהיג הערבי הראשון שחתם על הסכם שלום עם ישראל, ושילם בחייו.
הפלסטינים אגב, חירפוהו וגידפוהו בצורה מבישה, וכינוהו "עבד סודאני" במחאתם על השלום החד-צדדי שעליו חתם. הם לעולם לא יסלחו למצרים על שוויתרה על עקרונות האומה הערבית – שלום ללא פתרון הבעיה הפלסטינית, ללא חזרת הפליטים וללא שחרור ירושלים.
המלך חוסיין, כך מתברר מחשיפת מסמכים בארכיון בריטי, הורה לכוחותיו ב-25 וב-26 במאי 67' שכל מקום שייכבש במלחמה העתידה (מלחמת ששת הימים) "יש לטבוח את כל תושביו" (הישראלים). כן, שנאתו של חוסיין לציונות ולישראל הייתה ברורה. צריך להודות: דרך ארוכה עשה המלך ההאשמי מאז נתן הוראות איומות לטבוח ביהודים, ועד לחתימת הסכם השלום עם יצחק רבין ב-1994 וכריעת הברך בפני משפחותיהן של שבע הבנות מבית שמש שרצח ב-97' חייל ירדני.
לפלסטינים חשבון ארוך גם עם בית המלוכה ההאשמי, במיוחד מאז הרג אלפי אנשיהם ב"ספטמבר השחור" 1970 וכתוצאה מעוד כמה פעולות של חוסיין ושל סבו המלך עבדאללה נגד אנשיהם. גם חוסיין פצע כתער את הפלסטינים בחותמו על הסכם נפרד עמנו.
סוריה היוותה במשך שנים רבות דוגמה לשטנה ולאכזריות כלפי ישראל ויהודים. כולנו זוכרים את הטיפול הסורי בשבויים הישראלים. עם זאת, יש אומרים שוויתור טריטוריאלי לסורים, לא ימנע ממנהיגם בשאר אסד לחתום על הסכם שלום עמנו כדוגמת המצרים והירדנים. או אז, יחסם של הפלסטינים אל הסורים לא יהיה שונה מיחסם למצרים ולירדנים.
מדוע עם המצרים, הירדנים, ואולי עם הסורים זה "עבד", ורק עם הפלסטינים זה לא הולך? כנראה שאיתם "זה לא יילך", כי כנראה שהפלסטינים לעולם לא "יהפכו את עורם" .יאסר ערפאת שהחל בתהליך אוסלו ב-93' עם תקווה ש"הנה נמצא המנהיג הפלסטיני שילך בדרך חדשה", "הנה לנו נמר שיסיר חברבורותיו", תרם בעשר שנות פעילותו מנות שטנה ושנאה גדולות משהיו בעבר.
שבועות ספורים אחרי שחתם על ההסכם עם רבין, קרא ערפאת בעת תפילה במסגד בדרום אפריקה לג'יהאד נגד ישראל. זה אותו ערפאת שהבריח מבוקשים וכלי נשק מפרי איזון לרצועת עזה, ממש בימים בהם קיים פגישות בתל אביב.
היום, אין כל הבדל מהותי בין אבו מאזן מהפתח לבין חאלד משעל מהחמאס. שניהם מביעים את אותם העקרונות. האחד ממבצרו בדמשק, והשני גם מתוך לשכת ראש הממשלה בירושלים. אין שני אבו מאזן, יש רק את זה האמיתי, ממש כמו ערפאת האמיתי, הג'יהאדיסט. לא זה שאמר "קאדוק" (עבר זמנו) על סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים להשמדת ישראל. ההנחה שניתנה בעבר למנהיגים ערבים לומר דברים קיצוניים "לצרכי פנים" היא כיום אנאכרוניסטית ומגוחכת.
היום ניתן לומר כי הסוגיה הפלסטינית-ישראלית גדולה על אבו מאזן כפי שהייתה גדולה גם על ערפאת. עם הישות הפלסטינית אנו לא מסוכסכים רק טריטוריאלית. עם הפלסטינים אנו חולקים סוגיה לאומית שמרבית נתיניה, באזור ומחוצה לו, אינם מאמינים בפשרה לגביה, אלא רק בעיקרון של "הכל או לא כלום". פעם אחר פעם הם אומרים בפרהסיה שישראל איננה קיימת עבורם. ערפאת אז ואבו מאזן של היום הם רק בבואה של הציבור הזה. אין לנו הרבה ברירות. רק להתמודד ולהמתין לשינוי.
אל"מ (מיל.) משה אלעד שימש במספר תפקידים בכירים ב"שטחים" בהקשר הפלסטיני וכיום מרצה ללימודי ביטחון במכללה האקדמית גליל מערבי.
