אלקטרוניקה לנשמה

"נורא מצחיקים, שני המנחים המבוגרים האלה", אומר ג'יימי לידל על הראיון שקיים חברו הקרוב צ'ילי גונזלס אצל לונדון וקירשנבאום, כשהופיע בישראל. גונזלס צירף את הראיון כקטע בונוס ל-DVD שלו מ-2006, ולידל מתלהב מהכימיה בין המנחים לבין גונזלס, האיש שלימד אותו, לדבריו, דבר או שניים בפרפורמנס.

לידל מגיע אלינו להופעה יחידה ב-15 במאי בזאפה תל אביב, והיא מסתמנת כחוויה שלא כדאי להחמיץ, גם אם תהיו עדיין בהאנגאובר מוזיקלי מההופעה של דפש מוד. הוא בא הנה כמופע יחיד, שבו הוא נע בין שירה בקדמת הבמה לבין התעסקות עם סמפלרים, לפטופים והרבה מכשירים שעושים רעש.

"אני שמח שאני בא אליכם להופעת סולו, בלי כל הרעש של הפסטיבלים", הוא אומר בראיון ל-ynet. "אני שונא פסטיבלי רוק מסחריים, מין בית חרושת מוזיקלי שלא קשור לכלום: 'גבירותיי ורבותיי, בחזרה מן הקבר, קבלו את הקיור!' אני מגיע בלי התזמורת הענקית שלי, כך שאני לא צריך לדאוג לשלום כולם, ויכול להתמקד בהופעה שבה אני יכול להגיע, סליחה על הביטוי, לרמה רוחנית כמעט. כשהכימיה עם הקהל טובה, אני מאבד את עצמי לגמרי, זו מין חוויה שמאניסטית שאחריה אני מתעורר ומנסה להבין איפה הייתי".

לידל. זה הביטניק שבו

מבחינה מוזיקלית, קצת קשה לקטלג את לידל. אחרי שזכה להצלחה כחצי הצמד "Super_Collider", ששילב פופ בטכנו וגילה לעולם את יכולת השירה שלו, הוא הוציא אלבום סולו ראשון, "Muddlin Gear", עם סאונד אלקטרוני כבד שדומה בעיקר לאפקס טווין וסקוורפושר, עמיתיו ללייבל האלקטרוני Warp, עם טוויסט אוונגארדי. "הושפעתי אז בעיקר מקפטן ביפהארט", הוא מגלה.

האייטיז עוד כאן

ב-2005 הוא שינה כיוון בפראות לפופ-סול נוסח מוטאון באלבום המופת "Multiply", עשרה קטעים שהשכילו לקחת את המיטב מהמוזיקה השחורה וגם מהאלקטרוניקה. "אני תוצר של האייטיז", הוא מסביר. "גדלתי עם מחשבים והארדקור ואסיד, אבל במקביל, תמיד היה בי צד ג'אזי. 'Human League' לצד 'Rockit' של הרבי הנקוק". לפני שנה הוציא אלבום נוסף באותו סגנון, "Jim", שלמרות הפופיות והנגישות, לא הצליח לשחזר את הפסגות של האלבום הקודם.

בארצות הברית מקדמים אותי בתור "ההוא מהפרסומת לטארגט" 

לידל עבר רק לפני חודש לניו יורק, אחרי שבילה את רוב העשור האחרון באירופה, מתוכו כחמש שנים בברלין. "כשיצאתי להופעות באירופה במסגרת 'סופר_קוליידר', נדהמתי לראות איך מקבלים את המוזיקה שלנו בחום. באנגליה, בעיקר בברייטון, הגישה הייתה, 'מה זה החרא הזה, תנו לנו האוס!' ופתאום הגעתי לברלין, שם ההבנה המוזיקלית כלפי אלקטרוניקה היא המתקדמת ביותר", הוא מספר.

"מעניין, אבל בכל השנים שלי שם, רוב החברים שלי היו זרים. האור בקצה המנהרה הייתה החבורה הקנדית, שכללה את גונזלס, פייסט, פיצ'ז וכמובן מוקי, שעבד איתי המון בנגינה והפקה. אבל בסוף התקופה הייתי במערכת יחסים מזעזעת וויתרתי.

"עכשיו אני מנסה להפוך את ארצות הברית לבית האמיתי שלי. קל לי להרגיש בבית בכל מיני מקומות בעולם. זה הביטניק שבי. אני אוהב את זה, שכשאני יורד למכולת ורק פותח את הפה, כל הזקנות נורא מתרשמות. כולם שם מחזיקים מהבריטים כסוג של ג'יימס בונד. זה כיף להיות האקזוטי, האאוטסיידר. נראה עכשיו איך אסתדר בלי גרין קארד".

הפופולריות של לידל ביבשת האמריקנית זכתה לקפיצה לפני שנתיים, כשהשתמשו בשירו "A Little Bit More", לפרסומת של הרשת הענקית Target. אבל הוא לא

ממש מרוצה מהחוויה. "בכל פעם שאני מופיע כאן, כותבים על הפלאייר 'אתם מכירים אותו מהפרסומת לטארגט'", הוא טוען. "שום דבר על המוזיקה שלי או על ההסטוריה שלי.

"עשיתי את זה כי חברת התקליטים שלי מאוד לחצה עליי, עד כדי כך שהמנכ"ל של וורפ הרים טלפון מתחנן, כי זה היה קמפיין של ארבעה מיליון דולר. למרות ששילמו לי כמה אלפים, אני מתחרט שהסכמתי לזה. הרי באתי מהסצינה של ברייטון, שבזה לתרבות הצריכה, ואחת הסיבות שחתמתי בוורפ היתה האווירה העצמאית שבה, האורגניות. זה לא משהו שאני גאה בו".