תמצא לך מישהי אחרת שתעשה אותך מאושר
אני מקווה שהפצעים שאני פוצעת אותך עכשיו יגלידו, כי הפחד הגדול שלי הוא שאני משאירה אותך פגוע ופצוע - לבד
היא קימטה את הנייר לכדור והשליכה אותו על הרצפה, מצטרף לעוד כמה שכבר התגוללו שם. היא נטלה מהמדפסת דף ריק נוסף והתחילה לכתוב:
"אתה יודע – תמיד סיפרתי לך הכל" (כמעט הכל, חשבה לעצמה).
"אתה יודע עלי כמעט כל פרט אפשרי. כמה סוכר בקפה, מידת הנעליים שלי, הבושם האהוב. אתה יודע עם איזו ילדה רבתי בכיתה ו', ומי היה החבר הראשון שלי, ומי היה הראשון שלי. אתה יודע בדיוק איך לגרום לי לצחוק, אתה גם יודע מה גורם לי לבכות" (דמעה ראשונה החליקה בזווית העין).
"כשאתה קורא ספר אתה מיד יודע מה אני אחשוב עליו. אם אוהב או אשנא" (סוקרת את מדפי הספרים בחדר העבודה שלהם. הנה הספר שקנה לה בסיום הלימודים. והספרים שלו שהביא לדירה שלה כשעברו לגור יחד).
"אתה יודע מה לעשות לי במיטה. ומה לא. ואיך לגרום לי לעשות גם את מה שלא. עד שכן. אתה יודע איך להתנהג עם המשפחה שלי – כדי שיהיו מרוצים ממני" (זכר הארוחה האחרונה אצל הוריה עוקר דמעה נוספת מעינה. המבטים רבי המשמעות שהחליפה עם אחותה).
"אתה מכיר את הרצונות שלי. וכמעט את כל הפנטזיות הכי פרועות. אתה יודע איזה אנשים אני אוהבת ואיזה לא. ולמה לא. אתה הנפש התאומה שלי. לטוב ולרע" (ההתאמה ביניהם הפליאה אותה כל פעם מחדש).
הנה מגיע החלק הקשה
היא נשמה עמוק. עד עכשיו הדברים יצאו תחת ידה כמו שקיוותה. והנה מגיע החלק הקשה: "ועכשיו אני צריכה לספר לך עוד משהו ואני לא יכולה. אני מפחדת. מפחדת להרוס הכל. למרות שכבר אי אפשר לתקן. אני מפחדת מהעולם הזה של שנינו שיקרוס עלינו. אני מפחדת מהמבט שלך. מהכאב בעיניים שלך. העיניים האלה שמלוות אותי כל כך הרבה שנים. אני מפחדת מהחיבוק שתחבק אותי אחרי שאספר. אני יודעת שאתה תעשה בשבילי הצגה כאילו אתה מבין. ושהכל בסדר. כאילו יחד נתגבר ובתוכך אתה תישרף. זה יאכל אותך חי מבפנים. אתה תשאל את עצמך בוודאי למה זה קרה דווקא לך. למה זה נגזר עליך. ואתה לא תבין למה אתה, שתמיד אהבת, שתמיד תמכת ועזרת, שתמיד ויתרת בשבילי, למה אתה בסוף נשאר לבד. לבדך עם המחשבות".
(היא עוד לא מסוגלת לכתוב לו את הדברים בצורה מפורשת. עדיין מרגישה צורך להסביר לו. לשתף אותו בהרגשה שלה)
"זה קרה מסביבנו. לא פעם ולא פעמיים. והיינו פוגשים בהם, שכנים, מכרים, בני משפחה, בעיניים מושפלות. ותמיד לחשת לי בחשש שלנו זה לא יקרה. שאתה עומד על המשמר. אני ביקשתי שלא תאמר כלום ונקשתי בעץ, ואתה חיבקת אותי חזק חזק ושתקת. והשתיקה הפחידה אותי אפילו יותר מהדברים שאמרת" (עכשיו כבר זלגו על לחייה שני נתיבי דמעות).
"אני מקווה שתוכל להבין יום אחד שלא התכוונתי שזה ייגמר לנו ככה. שבאמת עשיתי הכל. שהתאמצתי. בשבילך ובשביל עצמי אבל זה היה חזק ממני. אני גם מקווה שתסלח, למרות שבטח תאמר שזה לא באשמתי, עמוק בתוכך יהיה קול שילחש לך אחרת. ושאילו היית יודע בזמן... אם רק הייתי מספרת... ואיך ייתכן שלא שמת לב, הרי היו כל כך הרבה סימנים. אבל אני הסתרתי טוב. נעזרתי בחברות, באחותי. כן, הן ידעו, ובמצוותי - שתקו. בבקשה אל תכעס עליהן" (קיוותה שיוכל לסלוח להן, חשבה על כל התרגילים שעשו, מלאכת מחשבת של הולכת שולל).
"אתה כל כך מתאמץ לספק אותי"
"אני יודעת שבזמן האחרון הייתי עצורה וקצת מנותקת, ואני יודעת שאני אשמה, שאולי היה נכון לפתוח את הכל קודם. שבטח אתה חושב וחושד כבר לא מעט זמן ושואל את עצמך איך נעלמתי לך ככה ולמה אני בורחת ממגע ידך ומהאינטימיות שלנו. אתה כל כך מתאמץ לספק אותי, כאילו חייך תלויים בהצלחה הזו, ואני לא מצליחה. הראש שלי לא שם, איתך, ברגעים האלה" (דמעות זלגו ללא הפסקה מעיניה. היא חשה כדור ברזל בגרונה. הוא כל כך השתדל. הקטע הקשה עדיין היה לפניה. היא ניגבה את עיניה ואת אפה והמשיכה).
"אני מקווה שתמצא לך מישהי אחרת, מישהי שתעשה אותך שוב מאושר. זה מגיע לך, אתה איש כל כך טוב, כל כך שלם, אני בטוחה שמישהי תמצא אותך. אני רק רוצה לבקש ממך, למרות שאין לי זכות לבקש, שתפתח את הלב שלך לאחרת ושתוכל למצוא בתוכך את היכולת להאמין בקשר חדש. שהפצעים שאני פוצעת אותך עכשיו יגלידו. תבטיח לי שלפחות תנסה. מכל הפחדים שלי זה אולי הפחד הגדול מכולם, שאני משאירה אותך פגוע ופצוע. לבד" (הבכי טילטל את גופה. עוד שורה אחת נותרה לה לכתוב, וכוחה כמעט לא עמד לה לסיים. היא נטלה את העט ביד רועדת ורשמה את הפחד הגדול מכולם).
"איש יקר שלי. הרופא בישר לי שנותרו לי חודשים ספורים לחיות. שקצרה ידו מלהושיע. לא ידעתי איך לבשר לך את זה".
