מאחורי דיוקן עצמי יש רק קיר

"אני פשוט שם. אני לא מאחר, אני לא צריך הרבה הפסקות פיפי ואני לא עולה כסף", כך אומר אמנון דוד ער על העובדה כי צייר בשנים האחרונות למעלה ממאה דיוקנאות עצמיים משמן, ושתעורכת יחיד שלו הושקה החודש במוזיאון תל אביב. ער, המוגדר בשיח המקצועי כאמן של "ריאליזם נוקב", הוא גם הזוכה הראשון בפרס ע"ש חיים שיף לציור ריאליסטי; הוא קטף את הפרס המיועד לעידוד ותמיכה בציור הפיגורטיבי, לאחר שגבר על 50 אמנים שהגישו את מועמדותם.

"אני פשוט לא מאחר". דיוקן עצמי של ער (צילומים באדיבות מוזיאון ת"א)

בכל אופן, מעבר לסיבות הפרגמטיות, העיסוק הנמשך של ער בסוגיית הדיוקן חב את קיומו לניסיונות בצבע, קומפוזיציה וסגנון. בעבודה אחת הוא מפנה את גבו לבד הציור. בעבודה אחרת הוא ניצב חזיתית מול הכן "המשתקף" בבד בעצמו, ובעבודות אחרות פניו מתגלות מתוך רקע אפל, מסך עשן או מראה מעוגלת. קשה יהיה לצרף את הדימויים לכלל סיפור ביוגרפי, כי ער למעשה מציע סיפור מקוטע, שממוקד בעיקר בשפה ובמסורת אמנותית, ששואלת על טבעו של הייצוג האשלייתי ועל מעמדו כאובייקט.

ער מעיד על עבודתו כי היא נוצרה "עם הרגל על הברקס". הוא מחויב לדימויים מאופקים, סולד מזוועות, פרובוקציות, ומה שהוא מכנה "הפצצה בכל הכלים". "זה עניין של אופי" הוא אומר. "בעולם של ימינו אם אתה רוצה שישמעו אותך - אתה צריך לדבר בשקט. זה קל לצעוק הכי חזק, לזעזע, כולם עושים את זה. אבל אחרי 5 דקות זה עובר".

סולד מזוועות, פרובוקציות, והפצצה בכל הכלים 

נראה שהגוף "השקט" של עבודותיו, שמוקדש בעיקר לאובייקטים תעשייתיים, משקף את כוונתו. האובייקטים, או בלשונו של ער "דברים שהאדם עשה", מאכלסים לא מעט עבודות שאינן עוסקות בדמותו, אך מהוות עם זאת חלק מהחלל האינטימי שלו.

בין היצירות הללו ניתן למנות ציור שמתעד קופסת קרטון של בקבוקי קינלי, גולגולת של גמל, אופנוע ישן וקסדה של טייס ניסוי. את האביזרים הללו הוא מגדיר כמעין הרחבה של דמותו של האמן: "אלו דברים לכאורה נטולי רגש, אבל כשעובר עליהם זמן שימוש מסוים, הם מקבלים אפיונים ונהיים אישיים".

משתעשע מהעולם החומרי

בתוך הדחף לצייר חפצים משונים באמצעות מסורת "הציור הגבוה", לא מסתתר רק לעג ל"טבע הדומם" המסורתי; ער מייחס את ההתעסקות שלו בחפצים לשעשוע שמעלה בו העולם החומרי, שמאפיין את התרבות הקומוניסטית והקפיטליסטית גם יחד.

דברים נטולי רגש שהופכים לאישיים

את הסטודיו שלו בדרום תל אביב ממלאים לא מעט סיסמאות, פוסטרים, סמלים, דגלים והעתקי פסלים ששירתו בזמן אמת את האידיאולוגיה של שני הגושים. הפיכת החפצים למושאים של יצירת אמנות מהווה בלשונו: "עקיצה קטנה על מסחור, על עולם שבו הפסל של לנין מתפקד כמו בקבוק קוקה קולה - הכול סחורה, הכול למכירה".

במובן הזה שולחים ציורי השמן שלו קריצה אירונית גם לפופ-ארט: "זה בהפוך על הפוך. במקום שבו הפופ ארט משכפל והופך דברים לסדרתיים, אני מצייר את הסחורה והופך אותה לחפץ אישי, ייחודי, חד-פעמי".

יש עדנה לפיגורטיבי

בניגוד למצופה, ער לא מרגיש מתוסכל בגלל המעמד של הציור הפיגורטיבי בארץ. "דווקא יש לפיגורטיבי היום עדנה", הוא אומר. הרנסנס הזה לא קשור לדבריו לשאלה של ריאליזם, ציור עבורו הוא קודם כל עניין של תקשורת. "לאנשים פשוט נמאס מזה שאמנות לא מתקשרת איתם, שצריך לקרא כרכים שלמים של הסברים כדי להבין מה רואים. אם אמנות לא מסוגלת לגעת בנפש של אנשים - אז אין לזה מקום".

גם מי שחשב שיש בליבו על בתי הספר לאמנות בישראל בעקבות האמירה הנחרצת שמופיעה בקטלוג - "נטש את בצלאל בחמת זעם" - ישמע מער גרסה הרבה יותר רגועה. את העובדה שעזב את הלימודים לאחר השנה הראשונה הוא תולה בחוסר יכולתו להסתדר עם מסגרות.

עבור ער, שמלמד בעצמו ציור בסטודיו בו הוא מתגורר, אמנות היא לא עניין לבתי ספר ממוסדים: "מסגרות

ויצירתיות הם לא דברים שהולכים כל כך ביחד. דווקא היו לי כמה מורים מאוד טובים. בתי ספר נותנים לך את מי שהם חושבים שאתה צריך. כשיש יותר משני אנשים יש פשרה, ובתהליך של התבגרות אמנותית צריך שתהיינה כמה שפחות פשרות. זה לא משהו אישי נגד בצלאל". לתלמידים שלו אגב, הוא אומר לצייר, לצייר ושוב לצייר, לצייר כמה שיותר, כי תמיד אפשר טוב יותר.

"יש לי את האגו שלי, אבל בסופו של דבר אני קם בבוקר, נעמד מול הבד ומתחיל לצייר. זו האמת. אנחנו מנסים כל הזמן למצוא את הסיפור שמאחורי, אבל אין כזה, אין סיפור מאחורי. מה שיש זה מה שנמצא על הבד. שאלו פעם את יאיר גרבוז מה יש מאחורי הציור שלו, והוא ענה קיר - יש מאחורי הציור שלי קיר. זו תשובה שאני מצטרף אליה".

אמנון דוד ער, במוזיאון תל אביב, אולם האפט עליון. אוצר: ד"ר דורון לוריא