משודרגת

אבי לא אוהב שאני לא מחייכת", אומרת שרית חדד בעת צילומי השער, ושוללת על הסף את האפשרות להצטלם בהבעה קשוחה. אבי הוא כמובן, אבי גואטה, מנהלה האישי ב־15 השנה האחרונות וסוג של אב רוחני, ואני עומדת לבלות עם חדד את היומיים הקרובים. אולי לא אמצא תשובה לשאלה "האם שרית חדד מאושרת?", אך מה שבטוח הוא כי אני עומדת להיחשף להרבה מאוד חיוכים.

אחרי כמה שעות לצידה אני חושבת שאני יכולה להתחיל לעמוד על ההבדלים ביניהם. יש את החיוך

המנומס, זה שמגיח מבעד לשיניים בעודה עומדת במרכז הפקת הצילומים ומסננת, "יאללה, בוא נגמור עם זה, יש הופעה בערב".

יש את החיוך הגאה שהיא מגייסת כשהיא עורכת לי סיור במשרדה שבדרום תל אביב, עמוס בפוסטרים, בובות ישנות ואזכורים למידות קודמות ("אני שומרת את זה כאן כדי להזכיר לעצמי לא לחזור לזה בחיים"), ויש את החיוך הילדותי, המתפנק, הכמעט מתנצל, בכל פעם שצמד המילים "אבי גואטה" עוזב את שפתיה, חיוך שמחזיר אותה מאימפריית ענק לאשה צעירה שבסך הכל רוצה שהמנטור האהוב יהיה גאה.

החיוכים הם, כמובן, רק חלק ממערך שלם של חיוביות שחדד מרעיפה עליי, כולל הרבה "ברוך השם", "תודה לאל", ואהבת האדם באשר היא, עד שאני מרגישה צורך לחלוק איתה את אחת הסצנות בעונה האחרונה של "האח הגדול VIP". פנינה טורנה נכנסה פעם לחדר האח הגדול ואמרה שיש לה בעיה עם מאיה בוסקילה שכל הזמן אומרת כמה טוב וטוב וטוב לה. טורנה אמרה שלא יכול להיות שהכל כל כך טוב, חייב להיות גם משהו אחר לפעמים, זה לא הגיוני. אני טיפה מזדהה איתה עכשיו, את מבינה למה?

"קודם כל לא ראיתי את 'האח הגדול'. עדכנו אותי מה קורה כל הזמן, אבל בכל פעם שרציתי לראות היה מאוחר בלילה ורק ראיתי אותם ישנים. אז אני לא יודעת על מה בדיוק מדובר, אבל אני יכולה להבין שקשה לאנשים עם זה שיש אנשים שטוב להם ולא מתלוננים. ברור שיש בחיים גם דברים פחות נעימים, אבל לא חייבים לשבת ולבכות עליהם. אני תמיד מעדיפה לראות את חצי הכוס המלאה וממשיכה הלאה. אני רוצה להשתפר כאדם וכאמן, כזאת אני. אני לא אבכה על מה שהיה, יכולה להתעצב לכמה רגעים, אבל...".

ספרי לי על אחד מהרגעים האלה.

"לא בא לי להיכנס אליהם".

כי זה התפקיד של אבי להיכנס אליהם?

"כן, אולי. אבי ואני ביחד, אני עושה את הקטע האמנותי והוא מתעסק בצד הכלכלי, וזה משלים אחד את השני. אולי זה גורם לאנשים מסוימים לחשוב שאני בובה על חוט, אבל זה בסדר, אני הרי יודעת בדיוק מה קורה איתי".

היכרות עם החיוך הנבוך

שבוע שעבר, יום שלישי בצהריים. אנחנו בדרך להופעת יום עצמאות במודיעין, ואני עומדת להתוודע לעוד חיוך: זה הנבוך. נדמה לי שאיתרתי אותו כשירדנו מהוואן עם הפמליה הקטנה שלנו, הכוללת את חדד, גואטה, הנהג, שתי זמרות ליווי ואנוכי, להפסקת קפה בשדה התעופה, מכל המקומות בעולם. חדד נכנסת לאולם הנוסעים מוכנה להתקפות - הרגליים חמושות ב-14 סנטימטר של עקב, משקפי שמש גדולים על הפנים, וכשהיא מתיישבת לאכול את המוזלי שהזמינה, ניכר כי חוסר תשומת הלב מהסביבה תפס אותה לא מוכנה.

"איזה הזוי זה, לא?", היא מאבחנת, "אנשים כאן לא יודעים שזו אני, הם חושבים שאני דומה לשרית חדד, אבל לא בטוחים". ובכל זאת, צרפתייה שנחתה בזה הרגע מפריז, ממהרת אלינו לספר לחדד שעל אף שחמיה וחמותה המתגוררים שם לא יודעים מילה בעברית, הם חולים עליה קשות. חדד לא מופתעת.

בפעם האחרונה שהיתה בפריז היא הופיעה בפני אלפים מהקהילה היהודית באצטדיון זנית הידוע, והפער בין הלוקיישן החו"לי לבין הבמות המיוזעות של יום העצמאות מעולם לא היה יותר מודגש. גם בישראל, חדד שוב מתכוננת לפתוח קופות, ושתיים מהגדולות ביותר. ביוני היא תופיע בבנייני האומה בירושלים, ותחזור לשתי הופעות בקיסריה אחרי שנתיים של היעדרות.

"אנשים כאן לא יודעים שזה אני" (צילומים: רונן אקרמן)

הפעם בלי מיתוג ה"מיס מיוזיק" שנטשה, אלא בעטיפה החדשה שמעניק לה האלבום הנוכחי, "מרוץ החיים", שיצא רק בפסח האחרון וקטף לאחרונה פלטינה אחרי שנמכרו 40 אלף עותקים. בעוד שבסין כבר לומדים לזמזם את הגרסה המקומית ל"פרחה במרצדס", חדד הנוכחית של "מקודשת" קיבלה את גיל 30 בבשלות המצופה, ויש שאומרים כי גם חזרה לעממיות שאפיינה אותה בתחילת דרכה.

"אני מתרגשת לחזור לקיסריה. בשנתיים האחרונות לא היה לי זמן לזה ורציתי לנוח, ועכשיו אנחנו הולכים לעשות מופע שלא היה כמוהו. מגיעים נגנים מטורקיה, יהיו רקדנים, יש קונספט, בחיים לא עשיתי את זה ככה. זה יהיה תיאטרלי יותר, לא כמו הופעה שבאים ויאללה, נותנים בראש".

חזרת לשורשים המזרחיים בדיסק הזה?

"אני לא אוהבת הגדרות, לא אוהבת שמקטלגים אותי. אנחנו בארץ ישראל, לא בסקנדינביה וכולנו שרים בעברית בסך הכל. אף פעם לא אהבתי רק מזרחי, אני שומעת בודהה בר והאוס, והכל מהכל, אוהבת מוזיקה, שומעת גם פרסית וגם דיפ פרפל, כל מה שחדש".

לדפש מוד תלכי?

"לא ייצא לי כי יש לי הופעה באותו ערב, אבל למה לא? בטח הייתי לומדת מזה משהו. אני אוהבת לגוון, זה עושה לי טוב. בדיסק יש שילוב של מזרח ומערב, כמו ברוב האלבומים שלי".

ובכל זאת, יש תחושה שהיום לא היית מוציאה שיר כמו "בחום הזה של תל אביב", שהיה מיועד לקהל צעיר ומעודכן יותר מהקבוע שלך.

"כשהשיר הזה הגיע, זה היה הזמן שלו. כל דבר בעיתו, המפגש עם הנרי היה בול בזמן וכל הנשמות של כולם התחברו והשיר עשה משהו. ברור שזה שונה מ'מקודשת', אבל תופתעי שגם באירועים אוהבים אותו, ואנשים שלא בהכרח היית חושבת שיתחברו".

"השירים שלי חוצי עדות. אני יכולה להתחבר לכל סוגי המוזיקה, גם אם שלמה ארצי ואריק איינשטיין, כל אחד יכול לכתוב לי שיר ואעשה אותו שרית חדדי. אני זורמת ואוהבת חיבורים מיוחדים, כמו התמלילן דוד זיגמן וצביקה פיק, או עברי לידר והנרי.

עם עברי לידר לא חזרת לשתף פעולה.

"נכון, אבל הנרי כתב לי הרבה שירים גם לכאן. יש פופ באלבום הזה ויש גם הארד קור מזרחי, צריך להאזין להכל, לא להקשיב למה שאומרים לך ולא להתייחס למה שכתבו בעיתון".

גם נטשת מעט את הלוק האורבני וחזרת לשמלות?

"אף פעם לא הלכתי הרבה עם שמלות, וגם היום לא. תמיד לבשתי מכנסיים, אני לא מבינה למה נתפסים לזה. בסטייל כל הזמן מגוונים ומשנים, אני לא נשארת מקובעת, אבל היום כיף יותר להתחבר עם הנשיות שלי. מה לעשות, אני כבר לא קולית מגניבה עם שרשראות, הגוף נותן את אותותיו אם ארצה או לא".

תמיד דורשת קצת יותר

השיר "מרוץ החיים", שמפיק המוזיקה האלקטרונית הנרי נידב לחדד, הוא גם האהוב עליה באלבום הנוכחי. נדמה כי מכל המנוניה השיר מבטא את חדד בצורה הכי קרובה. "זה קצת גדול עליי/ חיים מסודרים מדי... אין לי זמן/ רוצה ללכת לים", היא מזמזמת לי בוואן כשבאמתחתה ארבע שעות שינה (מצד שני, היא הופיעה רק על ארבע במות אתמול בלילה, לא שמונה כמו בשנים הקשות. קטן עליה), שיר על אדם מכור לעבודה, שלא עוצר ולהריח את הפרחים, אבל כנראה גם לא מסוגל. אנחנו מגיעות למסקנה משותפת שבהיותה מזל בתולה חדד תמיד תדרוש מעצמה קצת יותר מדי.

שרית והמירוץ לחיים

חדד: "לפעמים הייתי רוצה להקל על עצמי קצת, לשחרר, לא להיות כל כך מדוקדקת". "היא קצת יותר מדי מסודרת", מלשין אבי גואטה, אבל לא מוכן לשחרר הוכחות. "אבל מה יש לי לחשוב על להשתנות, הא?", מהרהרת חדד, "אני חיה את ההווה, עושה מה שצריך לעשות ונהנית".

את פרפקציוניסטית גם בשמירה האובססיבית על הגוף הרזה הזה.

"אני עושה ספורט כל הזמן, מתאמנת בחדר כושר שלוש פעמים בשבוע, עושה ריצה, כוח ורוכבת על אופניים. בהתחלה זה היה מטרד אבל היום, כשאני לא עושה ספורט, זה חסר לי. אני מקפידה על תזונה, מרשה לעצמי לאכול כל מה שאני רוצה, אבל במנות קטנות. יש לי אמרה: 'לא נזיר, לא חזיר'. נכון זה משפט חזק? חברה טובה שלי המציאה את זה".

את רזה יותר שנים משהיית מלאה, אבל נדמה שאף פעם לא ישכחו לך את זה.

"נכון. אנשים זוכרים לי את איך שנראיתי בטיפקס ו'כמו סינדרלה', אבל עד גיל 16 הייתי רזה. בתקופה שהתפרסמתי היינו חוזרים מהופעות, יושבים באווזי ואוכלים ולא שמים לב כמה. הכל סבבה ונחמד ואז אתה תופח ותופח. עד שיום אחד ראיתי את עצמי בטלוויזיה, בהופעה בהיכל התרבות ואמרתי מי זו?"

"אני אוהבת אותה, היא חיננית וחמודה, אבל היא מלאה. החלטתי שאני רוצה לאתגר את עצמי, ואם אני רוצה משהו לא יעזור כלום ואני אשיג את זה. קניתי לי הליכון והתחלתי לעבוד עליו בבית, אף אחד לא דיבר איתי על זה, החלטתי פתאום. אני שומרת על זה כבר עשר שנים".

איך היה יום הולדת 30?

"די רגיל. אני אוהבת את הגיל הזה. אמרו לי שיהיה משבר, אבל אני צעירונת ברוחי וגיל זה רק מספר. כילדה נראיתי כמו אמא שלי, דודה כזו, ותמיד רציתי להיות יותר גדולה. היום אני מרגישה יותר בגילי. השנים עושות לי טוב. אמא שלי בגילי אומנם היתה כבר עם חמישה ילדים, אבל אני לא היא והיא לא אני. זה מה שיפה באנשים, שאין שניים שהם אותו הדבר".

כל כמה זמן את מדברת עם אמא?

"אם אני בעומס אני יכולה לא לדבר איתה שבועיים-שלושה, רק בקטנות. היא לא יכולה לסמס לי או

משהו כזה, היא בקושי יודעת עברית, היא עדיין אומרת לי 'איפה את הלכתי שרה?'. היא עם מבטא של טל ברודי ואני עדיין מתקנת אותה. התרגלתי לזה שאני לא חולקת איתה את כל הפנים של החיים שלי. זה עניין של מנטליות. תמיד אמרו לי שאני צברית ושאני שונה ממנה ומהאחים הגדולים שלי. אחי ברוך ואני, שנולדנו בארץ, תמיד היינו אחרים מששת האחים המבוגרים שהגיעו מקווקז. יש לי אחות בת 50, אלה פערים מאוד גדולים".

את זוכרת כמה אחיינים יש לך?

"אני חושבת ש־13, אבל אולי זה 14, אני מקווה שאני לא טועה. את צריכה לזכור שאני דודה מגיל שנתיים".

את מרגישה כבר צורך באימהות?

"אני לא במקום הזה. השחלות שלי עוד לא דיברו איתי. אני מרגישה עוד ילדה בעצמי, למרות כל הרצינות והעבודה, אני לא מוכנה לזה ולא רואה איפה זה ישתלב בחיים שלי. כשהתלמיד מוכן המורה מגיע, ועוד לא הייתי מוכנה. אבל כשאתה רואה ילדים זה נחמד, בדיוק לעשר דקות, יכול להיות לי איזה רצון רגעי ואז אני אומרת, עם החיים כמו שהם עכשיו, אין מצב. חוץ מזה שצריך להכיר מישהו בשביל לעשות תינוק".

את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס