במאי 1948 סבר מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' מרשל, שהקמת מדינה יהודית תפגע בארה"ב. הוא טען לזיקה בין אספקת נפט ערבי לארה"ב לבין הקמת מדינה יהודית. כדי ללחוץ על דוד בן גוריון, הזהיר מרשל שהכרזת עצמאות תגרום להפסקת הזרמת נפט לארה"ב ולפגיעה קשה בצבאה ערב מלחמה אפשרית בברית המועצות. רק עמידתו הנחושה של בן גוריון סייעה לגורמים אמריקנים מפוכחים להפריך את טענת הזיקה משוללת-היסוד.
במאי 2009 מנסה ממשל האמריקני, השואף לדחוק את ישראל לקווי 1949, לסחוט מישראל ויתורים סוחפים על ידי יצירת זיקה מלאכותית בין המאבק באיראן לבין הנושא הפלסטיני. גם הפעם נועדה הזיקה לפגוע בישראל על ידי הצגתה כסרבנית שלום וכמחבלת באינטרס האמריקני. האם ראש הממשלה נתניהו יירתע מהלחץ הפסיכולוגי, או יפגין נחישות שתסייע לגורמים מפוכחים בציבור ובקונגרס בארה"ב להפריך את רעיון הזיקה?
הניסיון ליצור התניה בין המערכה נגד המגלומניה האיראנית לבין פתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי מנותק לחלוטין מהמציאות המזרח תיכונית, משחק לידי איראן, מעודד הקצנה ערבית ופוגע באינטרסים אמריקניים ובסיכויי השלום.
המגלומניה של משטר האיאטולות ומאמץ הגרעין של טהרן נובעים מאידיאולוגיה בת 1,400 שנים, הרואה באיראן את שליטת המפרץ הפרסי והעולם המוסלמי. היא מעוצבת על ידי המציאות באיראן ובמפרץ הפרסי, מהיריבות בינה לבין עיראק וסעודיה, ממעורבות ארה"ב במפרץ ובאוקיינוס ההודי ומהצל הכבד של השכן הרוסי.
אתוס הגרעין האיראני לא נולד עקב הבעיה הפלסטינית ואינו מושפע ממנה או מהסכסוך הערבי-ישראלי. תהליך הגירעון האיראני היה מתרחש גם אם לא הייתה בעיה פלסטינית ואף אם לא הייתה מדינה יהודית במזרח התיכון.
רעיון הזיקה ממציא מזרח תיכון חדש. הוא מתיימר להפוך את ישראל ומדיניותה, לכאורה, למוקד המזרח התיכון הערבי. הוא כאילו משדרג את הסכסוך הערבי-ישראלי בן כ-100 שנים לשורש זעזועי המזרח התיכון שהם בני מאות ואף 1.400 שנים.
האם אפשר להעלות על הדעת זיקה בין מניעת השתלטות איראן על בחריין וחתרנות איראנית נגד "המשטר האפיקורסי" בסעודיה, לבין עתיד ההתיישבות היהודית ביו"ש?! האם יש הגיון בטענה לזיקה בין בלימת החדירה האיראנית לעיראק ולעומאן לבין הפסקת פעילות צה"ל בשומרון?! מדוע לא להרחיב את היריעה לזיקה בין מניעת השתלטות אל-קאעידה על פקיסטן והפיכתו לגוף הטרור הגרעיני הראשון לבין נסיגה ישראלית?! ומה בדבר זיקה בין הרגעת הר הגעש העיראקי, הפסקת מלחמת האזרחים בסודן וסיום העוינות בין סונים לשיעים לבין חלוקת ירושלים?!
רם עמנואל, ראש סגל הבית הלבן, משוכנע שקיימת התניה כזו, כיוון שהנושא הפלסטיני הוא לכאורה בבת עינם של הערבים, ולכן נסיגה ישראלית מיו"ש תפייס אותם כביכול, ולכן גם תאפשר כביכול הקמת קואליציה אנטי-איראנית רחבה.
אבל מדינות ערב נמנעו מסיוע מהותי לפלסטינים במלחמת עזה, באינתיפאדה השנייה והראשונה ובשל"ג. הן מרעיפות על הפלסטינים מלל אך לא משאבים וודאי שלא שופכות את דמן עבור הפלסטינים.
מאז שנות ה-50 הן רואות בפתח, באש"ף ובחמאס גורמים חתרניים שיש לדכאם ולא לקדמם. אף מלחמה עם ישראל לא פרצה עקב הנושא הפלסטיני (לכן לא הועברו יו"ש ועזה לפלסטינים ב-1949), והסכמי השלום עם מצרים וירדן נחתמו תוך עקיפת המכשול הפלסטיני, הדיפת איומים פלסטיניים, ולמרות מלחמת ישראל בטרור הפלסטיני.
האם רם עמנואל סבור שסעודיה, בחריין, דובאי ועומאן – הרואות באיראן איום קטלני, ברור ומיידי – יתנגדו להסרת המאכלת האיראנית מצווארן, כל עוד קיים יישוב יהודי בשומרון? האם עמנואל לא למד מלקחי מלחמת המפרץ הראשונה (1991), ולפיו הצטרפות מדינות ערב לקואליציה אינה מביאה תרומה מעשית?
רעיון הזיקה משחק לידי איראן והופך את המאבק בה לבן-ערובה בידי הטרור הפלסטיני. הוא מסיט חלק מהביקורת כלפיה, מעניק לה פרק זמן חיוני לשדרוג יכולותיה, הופך אותה – בעיני הערבים – לנושאת דגל המאבק בישראל ומשדרג את לגיטימיות המשטר בזירה הפנימית והאזורית.
הזיקה אף מקרינה מתיחות נטולת סיבה בין ישראל לארה"ב, ולכן מזרימה אדרנלין לוורידי הקיצוניות הערבית והטרור הפלסטיני, פוגעת בכושר ההרתעה הישראלי, ולכן שופכת מים קרים על סיכויי השלום, מוסיפה שמן לאש הטרור ופוגעת באינטרסים ישראלים ואמריקניים.
יורם אטינגר, מומחה לענייני המזרח-התיכון וארצות-הברית
