שוביניזם ליברלי

במאמרו "כמה מסוכן הריסות הסדרים הישנים", מציג הרב חיים נבון תוכנית לשילוב נשים בהנהגה רבנית אורתודוכסית. לדבריו, ניתן לשלב נשים בתפקידים רבניים חלקיים, ובעוד כמאה-מאתיים שנה, בתנאי שתעמודנה במשימה ולאור בחינה מתמדת של מידת הצלחתן והתאמת ההנהגה לחייהן, תותרנה נשים גם להנהיג קהילות.

איזה הגיון, מלבד שוביניזם עמוק במסווה של אמונה דתית, דורש מבחן רבנות בן מאתיים שנה לנשים? מי ביומרתם יהיו הבוחנים? מה ייחשב לשילוב מוצלח בין רבנות ומנהיגות ובין חיי המשפחה ובריאות נפשה של הרבָּה? האם יש מי שבודק את הרבנים הגברים ובוחן אם אינם מזניחים את משפחותיהם ואת הדרישה לדרך ארץ לצד תורה? הצעתו של הרב נבון איננה מתייחסת למציאות ואיננה ראויה בשום קנה מידה – הלכתי, סוציולוגי או מוסרי – שתאומץ.

נבון יוצא נגד שינויים מלאכותיים יזומים, אך אם יש מהפיכה שלא נולדה

על שולחנו של פילוסוף אלא צומחת מתוך צורך אמיתי של המוני העם, הרי זו המהפכה הפמיניסטית הדתית. עצם כתיבת מאמרו היא תגובה לזרם חזק וסוחף, הצובר תאוצה בשני העשורים האחרונים בזכות התנועות הדתיות הליברליות. אכן, החשש מפני הזיהוי הרדיקלי עם הזרמים הדתיים הליברליים – כתנועה המסורתית – הוא אשר מונע מנבון ורבים כמותו לומר את מה שבאמת ראוי היה להם לומר.

הבריחה אל המודל השמרני תהיה למנהיגים אלה לרועץ, מכיוון שמעמדה זו לא ניתן להוביל שינויים. הרדיקל הוא שמנהיג שינוי; זה שבתחילת הדרך מוקיעים אותו וחושבים אותו למטורף. בהמשך הדרך מתברר שלמעשה היה טעם בדבריו ואט אט רעיונותיו חודרים ומשפיעים על קבוצות אחרות ומתבססות כמקובלות בכל חתכי האוכלוסייה. כך קורה ויקרה עם ההתעוררות הפמיניסטית בחברה האורתודוכסית בעקבות פריצת הדרך של התנועה המסורתית ואחרים. השמרנים, שמעצם טבעם אינם מסוגלים להוביל, מצטרפים אחרונים ומסכימים רק לאחר מעשה, כאילו שהם עוד רלוונטיים.

המסורת שלנו מוקירה את אלה שהובילו, לקחו סיכון, וסחפו אחרים למקומות טובים:

זכותו של נחשון בן עמינדב, שהעז וקפץ ראשון לים סוף, נזכרת לו לדורות; אפילו רבי עקיבא, שטעה ביחסו לבר כוכבא כמלך המשיח, נזכר כאחד המנהיגים הגדולים שידע עמנו. טעותו של רבי עקיבא עלתה בחיי המונים ובחורבנה המוחלט של יהודה. אבל הוא היה מנהיג אמיתי; הוא חשב, יזם, העז. המסורת היהודית בחרה שלא להחרים את רבי עקיבא בעקבות טעות זו, ובכך מוסרים לנו חז"ל מסר ברור על חשיבות התעוזה והרדיקליות בהובלת שינוי.

לעומתם, זכריה בן אבקולס, שלא הסכים לחדש ולהתגמש, מצוין בגמרא כמי שהביא לחורבן: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

הרב נבון ומנהיגי הציונות הדתית,

בל תחטאו בענוותנות מחריבה זו! הרימו ראשיכם, אזרו אומץ, ואמרו: אי הסמכת נשים לרבנות, לפסיקה, ולמנהיגות קהילתית היא טעות חמורה, המונעת מהעם היהודי מנהיגות בחסד עליון ומכתימה את המסורת שלנו בשנאת נשים, בדיכוין ובאפלייתן. אין מניעה הלכתית בהסמכתן, ולכן יש לעשות זאת עוד היום!

ישנן רבבות נשים מוכשרות, מרשימות, חכמות, נבונות, יודעות תורה ואדוקות אמונה, היכולות להוביל את העם היהודי למקומות נפלאים. זוהי משימת חייהן ודרכן לתת תרומה לעולם ולהותיר בו את חותמן, ושלילת האפשרות לעשות זאת מהן – או דחייתה במאתיים שנה – כמוה ככל דיכוי אחר של נשים. צביעות גדולה היא להצדיק את הדיכוי הזה באצטלה דתית, ובושה ליהדות. עלינו – אוהבי היהדות, הגאים במורשתנו והחרדים לעתידה – להוקיע אמירות אלה.

מי שמנסה להוביל שינוי שמרני הופך לבלתי רלוונטי בשיח; מי שמדבר על עוד מאתיים שנה, בעוד הדברים קורים עכשיו, שם עצמו ללעג. כדברי אחת המגיבות ב-ynet לכתבה: המהפכה הפמיניסטית הדתית מתרחשת אתך או בלעדיך. נותר רק לקוות שענוותנות מופרזת לא תמיט עלינו חורבנות נוספים בדרך.