ארה"ב כבר לא נאמנה

כשנשאל פעם סילביו ברלוסקוני אם הוא נאמן לאשתו, הוא השיב ספק ברצינות, ספק בבדיחות הדעת: "לעתים קרובות". נקל לשער שאילו נדרשו בכירי ממשל אובמה לשאלת נאמנותה של ארה"ב לישראל עתה, הם לא היו מסייגים את תשובתם, ובוודאי לא היו נוקטים לשון של "לעתים קרובות".

ואולם, דומה שבכל זאת הנאמנות הזו תחת הממשל החדש לובשת פנים שונים קמעה מאלה שהורגלנו אליהם. הטון המשתנה והנחרץ כלפי ישראל, ובכללו ההתניות הלא לחלוטין מוסוות כלפיה, לעומת הנימה המפויסת למדי כלפי כמה מאוייביה, בייחוד איראן, חמאס וסוריה – מלמדים שהנאמנות כלפינו כבר אינה כתמול שלשום.

ואולי יותר משזו שאלת הנאמנות, בעיקר כלפי ישראל, זו תפישת העולם של העומד כיום בראש הפירמידה האמריקנית. תפישה שעוצבה בבתי גידול ליברליים, כמו אוניברסיטאות קולומביה והרווארד, והאגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית, המקדשת אידיאולוגית כמעט כל פיוס וריצוי של בריונים מוטרפים, אפילו מסוגם של אחמדי-נג'אד וקים ג'ונג איל.

זו עמדה המבכרת כמעט ללא תנאי את ההֲפָסָה והחתירה לשלום על פני כל שימוש בכוח, גם כלפי מי שמבינים רק את שפת הכוח. וזו השקפה המוצאת לה מליצי יושר לרוב באקדמיה, בחוגי תרבות ובעיתונות, המאיצים במחולליה להתמיד באיפוקם ובפיוס אויביהם גם כשהמציאות מפסיקה להסביר פנים לחלומותיהם.

כששב נוויל צ'מברליין ב-30 בספטמבר 1938 ללונדון לאחר חתימת הסכם מינכן, ונופף בידו בפיסת נייר עם חתימתו של היטלר המתנוססת עליה, תוך שהוא מבשר לעולם על "peace for our time", צהלה ושמחה בריטניה, כמו לא מעטים בעולם המערבי. זו אמנם הייתה שמחת הקלה קולקטיבית על פורענות שלהערכתם אז אולי נמנעה, אך היא לובתה בידי שובל של מלמדי זכות על התבונה המדינית והמעוף שעמדו לצ'מברליין בחתימתו.

לימים יישא צ'רצ'יל נאום הספד על קודמו בתפקיד, ובעדינות המתבקשת מהמעמד הוא יאמר רק את מקצת "שבחו": "נפל בחלקו של צ'מברליין... שדעותיו ייסתרו בידי האירועים... והוא יולך שולל וירומה בידי איש זדון".

אובמה אמנם עדיין אינו צ'מברליין, והנסיבות דהיום אינן בדיוק העתק של אירופה של שלהי שנות ה-30, אך דומה שלא מעט אנשי זדון, מטהרן ועד קארקס, מפיונגיאנג ועד דמשק, אינם חדלים כעת מלחכך את ידיהם בהנאה עם הגעתו של השוטר החדש לשכונה. שוטר שנמנע מלחלק דו"חות לעבריינים, חדור אמונה בצורך לפייס פורעים, משוכנע בהיגיון שבעשיית סולחה עם פושעים, וסמוך ובטוח שאם ידבר על לבם הם יימנעו כמובן מלבצע את זממם. מה הפלא אפוא שאחמדי-נג'אד חש פתאום כמו עלמת חן מחוזרת?

בין אם זו בקשה מהקונגרס לשנות את החוק כך שיאפשר לסייע לרשות הפלסטינית, גם אם חמאס יצטרף לממשלת אחדות; בחינת האפשרות להושיט יד לגורמים מתונים בטליבאן; נכונות להוציא את סוריה מרשימת נותני החסות לטרור; חוסר האונים המוחלט לנוכח הפרובוקציות של צפון קוריאה; השתחוות כלפי מלך סעודיה, או הצהרות כי האיסלם תרם לעיצוב אמריקה – גם אלה הם חלק מעיצובה ומיצובה החדשים של אמריקה.

הפייסן האמריקני

למשוואה הזו יש כמובן גם את האיבר השני, המשלים, שבאמצעותו פייסנים מועדים מבקשים לשכך את רוגזם של אנשי זדון מאיימים. לפני כ-70 שנה נראה היה לפייסן בריטי שחבל הסודטים הוא חבל הצלה טוב דיו להשביע את רעבונו של דיקטטור גרמני מגלומן, ואילו כיום נראה לפייסן אמריקני שחבל יו"ש הוא חבל הצלה לא רע כלל אפילו כמזור לגרעין האיראני.

"בלי שלום אין תמיכה לישראל נגד איראן", הצהירה קלינטון; "יכולתנו לעמוד מול איראן תלויה ביכולתנו להשיג התקדמות בחזית הפלסטינית", הוסיף ראש הסגל בבית הלבן – ונראה כי הזיקה המופרכת בין "השלום עם הפלסטינים" לבין נטרול איראן מזממה הגרעיני מתחילה לעלות על ראש שמחתו של ברק חוסיין אובמה וחרטומיו.

ואכן, מה יותר פשוט מערטול ישראל ממיטב נכסיה הטריטוריאליים ביו"ש, והפיכת השטח המפונה לחמאס-לנד בראשית ולאחמדי-נג'אד-לנד באחרית, כשאלה כמובן אמורים להפיח רוח גבית של ממש בביעור הגרעין האיראני?

כשל בר בי רב מבין כי הסבירות שדרכי הנועם האובמים (עם יו"ש או בלעדיה) יצליחו להניא את איראן מהשגת נשק גרעיני, אינן עולות על הסיכוי שעבריין מועד יחזור למוטב אחרי נאום תוכחה של חנה בבלי או שמיעת קורס מזורז במוסר קאנטיאני – על ישראל להבהיר לממשל החדש בארה"ב שאין לה רצון עז להידמות לצ'כוסלובקיה של אז.

אפשר שאת הנאום המתחיל במילים "נפל בחלקו של אובמה שדעותיו ייסתרו בידי האירועים, והוא ירומה בידי אנשי זדון", צריך כבר להכין, אך חשוב בהרבה שישראל תסביר באורח בלתי משתמע לאמריקנים, שהנחת הצוואר לפני המאכלת אינה במסגרת תוכניותינו.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה