כך פגשתי בלב ים את הלוויתן הראשון שלי

בתוך אוהל צבאי ישן ישבו "ציידי הלוויתנים" וסרקו את מצרי קוק באמצעות משקפות. היו ביניהם רובאים והגאים של "סירות מרדף": ג'ו, פיטר, טומי וג'וני; ובזיל ונוויל, שעבדו בתחנה לעיבוד לווייתנים. ג'ו היה הצעיר שביניהם – בן 61. הוא היה גם הרובאי הצעיר ביותר – התייצב מאחורי הצלצל כבר בגיל 16...

לעומתם, מחוץ לאוהל, ישבו מדענים שהפעילו מחשב נייד וציוד סקירה משוכלל. ציידי הלווייתנים גלגלו עיניים לנוכח הציוד המהודר, והעקיצות הידידותיות ההדדיות לא איחרו לבוא. לפי הצהלות סביב ניכרה התחרותיות בין הקבוצות, כשכל אחד מאמין שיש לו המיומנויות הטובות ביותר למשימה.

תפקידו של הצוות בגבעת התצפית היה לאתר לווייתנים ולהודיע על כך ברדיו טלפון לספינת הקטמרן שבים. צוות הספינה עקב אחר הלווייתנים הללו, צילם את אונות הזנב המיוחדות שלהם, ושחרר חצים ייעודיים שתפקידם לגרד את עור הלווייתן כדי להשיג דגימות דנ"א. דגימות אלו אמורות לספק לצוות המחקר נתונים על מספרם של הלווייתנים, שעל פי הערכות נמצא בעלייה.

אך לא כך היה תמיד. לפני האיסור הגורף שהוטל על ציד לוויתנים ב-1986 איש לא חשב עליהם במונחים של שימור - אולי של שימורים.

התחלתי לכתוב את "הכחול" ב-2003. פתחתי באישה ושמה ליליאן המאכילה את התרנגולות שלה בבוקר חורפי אחד באי ארפווה שבניו זילנד בשנת 1938, ובבעלה אד, שעומד בגינה וצופה בלווייתנים.

הוקסמתי מציידי הלווייתנים שחיו באזור: אורח החיים שלהם, שמעוגן חזק וקשה כל כך בים, בטבע, בסביבה; החספוס הנוקשה של החיים באותו מקום מבודד; הדרך שבה נהגו לעזוב את החוות שלהם - למשך שלושה חודשים בכל שנה - בסירות מהירות עם צלצלים נפיצים, כדי לרדוף אחרי לווייתנים נודדים; אורח חיים הרפתקני ומסוכן שניהל בעיני רוחי דיאלוג ער עם הסיפורים הגדולים כגון "מובי דיק", יונה והלווייתן וגיבורי המיתולוגיה היוונית. ככל שהכרתי אותם יותר, הנושא נעשה בוער בעצמותיי.

בקצה הצפוני-מזרחי של האי ארפווה נמצאים מצרי קוק, המפרידים בין האי הצפוני לאי הדרומי המרכיבים את ניו זילנד, ומאפשרים מעבר ללווייתנים נודדים. אני גרה באי הצפוני, מחלון ביתי אפשר לראות את מצרי קוק, ומעבר להם גם את האי הדרומי. ביליתי בעבר כמה חופשות באזור, אך מעולם לא ביקרתי באי ארפווה.

מסע החקר הראשון שלי היה עם משפחתי, באביב 2003. במעבורת מהאי הצפוני לדרומי חצינו את מצרי קוק עד פיקטון, ולאחר מכן תפסנו סירת דואר ועל סיפונה הגענו לאי ארפווה. הדרך ארכה יותר מארבע שעות. בשנת 1938, השנה שבה מתרחשת עלילת "הכחול", מסע כזה ודאי נמשך הרבה יותר זמן. שכרנו בית סמוך לגבעת התצפית שעליה נהגו הציידים לצפות בלווייתנים.

בני אדם החלו לעקוב אחר לווייתנים מהאי ארפווה לפני 140 שנה. למעשה, ציד לווייתנים הוא הסיבה העיקרית לכך שבני אירופה בכלל הגיעו לניו זילנד בסוף המאה ה-18. הם באו בספינות גבוהות, וצדו לווייתנים בעזרת סירות משוטים, חניתות וצלצלים ידניים. ציידי-החוף (בשונה מציידי לווייתנים בלב ים) התמקמו באי ארפווה ב-1829. החיים באי היו מבודדים וקשוחים, אך הרווחים הכספיים מתעשיית ציד הלווייתנים ההולכת וגדלה משכו לאזור עוד ועוד גברים מאירופה מארצות הברית.

בפני ציידי-החוף עמד אתגר משמעותי שאילץ אותם להיעשות יעילים יותר ומהירים יותר: ספינות ציד באוקיינוס האנטארקטי – שהיוו בתי חרושת צפים לעיבוד לווייתנים - השמידו כמויות עצומות של לווייתנים. בראשית ימי ציד הלווייתנים בניו-זילנד צדו בעיקר לווייתני באלנה (Right Whale). עם התמעטותם, הלווייתן גדול-הסנפיר (Humpback) נעשה המין המועדף. כשמלאי גדולי-הסנפיר התמעט, עברו ציידי החוף לראשתנים, ולבסוף ללווייתן הקטלן. על ענף ציד הלווייתנים בניו זילנד הקיץ הקץ ב-1964.

לוויתן ראשתן שניצוד (Gettyimages Imagebank)

באי ארפווה עדיין יש ראיות רבות להיסטוריה שלו כמקום מושבן של משפחות ציידי לווייתנים. כשצעדתי עם משפחתי בשביל עזים – אין שם כבישים - אל תחנת עיבוד הלווייתנים הישנה במפרץ פישינג, גילינו על כנו את הציוד החלוד. במקום הזה נפשט השומן ברצועות מגוויית הלווייתן, והורתח בדוד מעכל כדי ליצור שומן לווייתנים. עד גילוי הקרוסין (נפט מזוקק) שימש שומן הלווייתן לא רק למוצרים כגון סבון וצבע ולשימון, אלא בעיקר לתאורת רחוב בערים ברחבי העולם.

באותו ביקור עם משפחתי ביקרנו בצד התלול יותר של האי ונפגשנו עם אנשים שהייתה להם נגיעה בעבר לציד לווייתנים. את כל העדויות שמענו וראינו. מה שלא ראינו היה לווייתנים.

"סילון באופק!"

תשעה חודשים לאחר מכן חזרתי לשם, במסגרת משלחת תצפית של המחלקה לשימור לווייתנים במצרי קוק, יחד עם ציידי לווייתנים לשעבר. להפתעתי, ובעיקר לשמחתי, הם קיבלו בזרועות פתוחות את הצטרפותה של סופרת למשימה.

ציידי הלווייתנים היו נרגשים לחזור ל"עבודה" אחרי הפסקה של 40 שנה. היה להם חשוב שאבין שהציד שהם עסקו בו היה שונה מאוד מהציד הסיטונאי של "בתי החרושת הצפים", וכי הם מאז ומתמיד, גם כשהיו ציידים פעילים, הם התנגדו לטבח ההמוני על ידי אניות אלו. לפי עדותם, מספר הלווייתנים שהם צדו בשבוע היה היבול של ספינת בית חרושת כזאת ביום אחד – כ-12 לווייתנים. כיום אותם ציידים לשעבר עוסקים בשימור לווייתנים, ותומכים בקו הנוקשה של ניו זילנד נגד ציד לווייתנים.

בזמן שהציידים סרקו את המים אני שרבטתי רשימות בפנקסי. האזנתי לשיחות שלהם ולמדתי לפי אילו פרמטרים הם מזהים לאיזה מין משתייך כל לווייתן – ממרחק של קילומטרים, באמצעות משקפת פשוטה בלבד - ולאיזה כיוון הוא פונה. למשל, מסתבר שלכל מין של לווייתן יש צורה שונה לסילון שהוא פולט כשהוא עולה על פני המים.

הייתי עדה לקריאה הנושנה "סילון באופק!" ולהתרגשות שבאה בעקבותיה. במרבית הימים איתרנו שלושה או ארבעה לווייתנים ביום, ובימים אחרים לא איתרנו שום לווייתן. מכל מקום, מה שחשוב הוא שהמספרים שאספו המדענים הראו בבירור גידול באוכלוסיית הלווייתנים העוברים באזור.

"תדהמה לווייתנית" 

ואז הגיע תורי לעלות לקטמרן. כבר ביום הראשון שלי בים התקבלה קריאה שיש לווייתן במצר קוק. לתומי סברתי שעברתי הכנה מספקת לקראת מפגש עם לווייתן. ואולם מתברר ששום תחקיר תיאורטי לא יכול להכין אותך באמת לקראת המפגש עם היצור הענקי הזה בכזו קירבה. ברגע שהקטמרן התייצבה לצד הלווייתן, הים כמו נחצה לשניים ולעינינו נגלה ראש עצום ממדים בעל 2 חורי אוויר גדולים, ואחריו התעקל גב אדיר המצויד בסנפיר-גב. זה היה לווייתן גדול-סנפיר באורך 12 מטרים.

(צילום: mct)

הגודל הבלתי נתפס של הלווייתן והחד-פעמיות שלו בהוויה שלנו – לא רק שלי – יצרה בכולנו "תדהמה לווייתנית". צפינו במחזה פעורי עיניים עד שהזנב הגדול חבט במים שלוש פעמים ונעלם. מה שבא אחר כך היה משחק ענקי של מחבואים שבמהלכו הוא עלה על פני המים באופן סדיר לידנו, פלט סילון וצלל שוב. החץ השלישי תלש דוגמית מעורו, והלווייתן נמלט צפונה.

יום אחד כשהייתי למעלה על גבעת התצפית, הופיע לווייתן מהיר ובלתי צפוי ושחה לתוך מצרי קוק. נוכחותו התמיהה גם את הציידים וגם את המדענים. צוות הספינה נאבק בים סוער לעקוב אחריו. ברגע האחרון לפני שנאלץ לחזור לחוף הצליח צוות הקטמרן להשיג דוגמית מעורו של הלווייתן. אנשי המשלחת המדעית היו משכנעים שראו לווייתן כחול.

לעומתם הציידים הוותיקים, שהיו גם נרגשים בשל הרעיון, שמרו על ספקנות זהירה - לווייתנים כחולים התקשו להתגבר על הציד המסחרי שעשה שמות בבני מינם, ועדיין היו מאוד מאוד נדירים. ואולם, שבועיים לאחר מכן, לאחר שהמשלחת עזבה את האי, חזרו תוצאות הדנ"א והפיגו את הספקות. זה היה כחול.

"הכחול", "אגס" הוצאה לאור 2009