הקשיב לה אומרת 500 פעם "אני אוהבת אותך"
והפעמון של הדירה צילצל פעם אחת ביום, בדיוק בשעה שתיים, כי זאת היתה השעה הכי טובה שלו, ובה הוא חיכה לבחורה ההיא, הבחורה שלו. איך היא צילצלה שלושה צלצולים קצרים וצלצול אחד ארוך, בכל יום אחר-הצהריים, והוא ניגש לפתוח לה את הדלת והיא רק צילצלה אבל לא עמדה בפתח כשהדלת נפתחה. סיפור
מלא תקווה, ציפה להמשיך בחייו הרגילים, בסטריאו.
בבקרים, כשהתעורר, שמע ציוץ של ציפורים. ציפורים כבר לא היו בסביבה שלו חתיכת זמן, אבל זה מה ששמע בזוג האוזניים החדש.
כשהמים בקומקום השורק רתחו והקומקום שרק לעצמו את סוזן של ליאונרד כהן, הקפיד למהר ולהסיר את הקומקום מהאש לפני שהמים יתחילו להתקרר. הוא פתח את המקרר כדי להוציא חלב בשביל הקפה. בדרך כלל זה היה הזמן שבו הביצים היו מברכות אותו בקול אחד בברכת בוקר טוב. הוא היה בוחר אחת מהן ויחד איתה מוציא את החלב ואיזו חתיכת גבינה ועוד ממה שהתחשק לו. ליאונרד התנגן כל העת באוזניים, ואם היה שוכח לסגור את הדלת של המקרר, למשל, אז היה אפשר לשמוע איך הביצים עושות קול שני בפזמון. בתור ביצים, הן היו לא רעות.
הטלפון לא צילצל לו. רק בלילות, כשהיה יורד עליו מצב-רוח לילי, טוב יותר, אז הוא היה מצלצל. והפעמון של הדירה צילצל פעם אחת ביום, בדיוק בשעה שתיים, כי זאת היתה השעה הכי טובה שלו, ובה הוא חיכה לבחורה ההיא, הבחורה שלו. איך היא צילצלה שלושה צלצולים קצרים וצלצול אחד ארוך, בכל יום אחר-הצהריים, והוא ניגש לפתוח לה את הדלת והיא רק צילצלה אבל לא עמדה בפתח כשהדלת נפתחה, והוא הציץ אל חדר המדרגות, בכל יום בשעה שתיים, ושמע אותה צוחקת ושמע אותה מבקשת סליחה על זה שהיא נאלצת להמשיך את היום שלה במקום אחר ולא אצלו בבית, ושמע אותה מבטיחה שמחר תקפוץ שוב, בשתיים, ושמע אותה אומרת לו שהיא אוהבת אותו ונשיקות.
לא סתם, אלא במבטא שעושה נעים לאורך הצוואר
הוא שמע אותה טוב מאוד כשאמרה "נשיקות", אולי בגלל שאמרה את זה בצרפתית. באוזניים שלו זה נשמע בדיוק כמו 'ביזו', אבל לא סתם, אלא במבטא שעושה נעים לאורך הצוואר.
בהזדמנות אחת, כשהרים את הטלפון ומישהו דיבר לתוך השפופרת ואמר לו שזכה באיזה 100 אלף שקל ועוד כמה גרושים, וכל זה מבלי שהטלפון צילצל ומבלי שטרח למלא טופס הגרלה כלשהו, שמח כל-כך עד שיכול היה לשמוע את מחיאות-הכפיים של כל האנשים שהכירו אותו מאז ומעולם. מאז שהיה מי שהיה. מחיאות-כפיים ממש. ברגע של ריכוז הצליח לראות את הפרצופים המאושרים של כמה מהם. פרצוף של אמא, פרצוף של אבא, של אחות גדולה, פרצופים של שלושה חברים מהעבודה...
ובמקלחת... איך נהנה לשמוע את עצמו שר במקלחת... עומד תחת זרם המים ושומע את קול הטנור שלו ושומע את המלים מחליקות בקלות על שיפולי המנגינה, ושומע את המנגינה איך היא מתפתלת פיתול נעים כל-כך לאוזן ושוב מחיאות-הכפיים, מחיאות-הכפיים האלה שלא הפסיקו גם הרבה אחרי שכבר סיים להסתבן ולנקות מאחורי האוזניים וסגר את הברז כדי להתנגב.
לרופא שהשתיל לו את האוזניים קראו דוקטור הנרי. טיפוס גבוה, בעל שיער שחור, מבריק, וחיוך ששיכנע כל אדם שישב מולו להאמין בשבועת הרופאים. דוקטור הנרי ההוא, כשלא דיבר בהתלהבות על אחת מאהובותיו הרחוקות, עשה מה שהיה צריך לעשות, ובמקרה שלו הזהיר מפני תופעות לוואי של ניתוח האוזניים. במקרה שלו גם שכח לעשות זאת לפני הניתוח, או שלא עשה זאת בצורה הראויה, ורק אחרי הניתוח השני, הזהיר מפניהן.
מובן שהיו תופעות לוואי לניתוח שכזה. אבל אחרי שהסיפור נסגר, נשמעו האזהרות כמו פכפוך תוך-אוזני שנגרם מליקוק לשון של כלב, נגיד, ביום ההולדת שלך, שם, בחוץ על הדשא, כשכולם מביטים בך, שמחים ואוהבים, ואין סימן או רמז למשהו רע שעשוי להתרחש. הוא למשל הזהיר, הדוקטור הנרי, שבבקרים ייתכנו מיחושים בעצמות האוזן התיכונה, בעקבות שינת הלילה ועלולים להופיע בתדירות מה קולות בתדרים נמוכים ו/או גבוהים.
הוא אמר לה שהוא מתרגש מהדברים האלה שהיא אומרת
ובאמת, באחד הבקרים היה צלצול של ממש בדלת, או שרק הדלת היתה של ממש, או שאפילו זה לא, והבחורה שלו עמדה בפתח ואמרה לו במבטא הנכון שהיא אוהבת אותו. והוא בכלל לא חיכה לה, אבל היא הפתיעה והוא נישק אותה על הלחי והיא אמרה לו שהיא אוהבת אותו, בשפה שלה, וחזרה על זה עוד ועוד. והוא שאל אותה מה פתאום היא הקדימה, עוד לא שתיים בצהריים, והיא אמרה לו שהיא הקדימה כי לא יכלה להעביר בוקר שלם בלעדיו. והוא אמר לה שהוא מתרגש מהדברים האלה שהיא אומרת, והיא רק חזרה על מה שאמרה פעם נוספת ועוד פעם אחת, ובסופו של דבר שמע אותה אומרת שלוש פעמים שהיא לא יכולה להעביר בוקר שלם בלעדיו.
הוא הושיב אותה אצלו ואמר לה שהוא אוהב אותה ועוד כל מיני עניינים.
והיא אמרה לו בקול נמוך למדי, שהיא אוהבת אותו.
והוא שאל אותה אם היא רוצה שהוא יכין לה קפה, שזאת לא טירחה בשבילו.
והיא אמרה לו "לא".
והוא שאל אותה אם היא רוצה משהו לאכול, אם היא רעבה, אם היא צריכה משהו בכלל, משהו שהוא יכין או יסדר או יביא או ייקח, והיא מיד אמרה שאין שום צורך והוסיפה שהיא אוהבת אותו.
הוא שאל אותה אם היא בטוחה.
והיא אמרה שהיא בטוחה. שהוא לא צריך לקום מהכורסה ושהיא אוהבת אותו גם אם הוא לא מתאמץ בשבילה בכלל.
"באמת?" שאל.
"מה שאתה שומע".
אחר-כך הוא הקשיב לה אומרת 500 פעם ברציפות "אני אוהבת אותך מאוד". האוזניים החדשות שלו תיקנו לה את הדיקציה בכל פעם שבלעה, בלהט הדיבור, איזה "אני או אוהבת" או "אותך" או "מאוד".
אמרה שהוא רוקד נפלא וגם הציעה לתאר לו בפירוט
היא שמה בפטיפון תקליט, כמו פעם, כמו לפני פעם אפילו, והוא שמע איך האורקטסר דה פארי מנגנת במיוחד בשבילם והזמין אותה לרקוד את הריקוד שלא רקדו עדיין, ויחד הם רקדו עד שהתעייפה וביקשה ממנו רגע מנוחה אבל אמרה שהוא רוקד נפלא וגם הציעה לתאר לו בפירוט למה בדיוק היא מתכוונת כשהיא אומרת לו שהוא רוקד נפלא.
הוא אמר תודה, וזה נשמע לו כמו "מרסי בוּקוּ", אבל לא מדויק ולא חד ולא מתגלגל בפה כמו אצלה, ומיד אחרי שאמר, עצר, פשוט עצר וחיכה לה שתגיד איזה דבר והיא אמרה. הרבה דברים טובים. והוא רצה לומר לה שתפסיק, אבל מתוך נימוס חיכה שתסיים.
היא לא סיימה כל-כך, אבל בסוף סיימה והוא הושיב אותה על הכסא ואמר לה, "עכשיו תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת אוהבת אותי". אז היא הסתכלה לו בעיניים, בדיוק כמו שהוא אמר, ויחד הם חיכו עד שיצא לה "אני אוהבת אותך", אחד או שניים, כי זה מה שהוא רצה לשמוע, והיא? ממילא לא היו לה תוכניות אחרות למשך הבוקר.
על מה שקרה למחרת בשעות אחר הצהריים, על זה שמצאו את הדוקטור הנרי מת בתוך המרפאה שלו, ועל המכתב שהשאיר, משהו מפורט ביותר על אשה שאהב ושהחליטה להפסיק לאהוב אותו באופן מיידי, ועל חוסר היכולת שלו להמשיך ולחיות במצב הזה, לא שמע אלא כעבור 13 חודשים, פחות או יותר, ולא בדרך ישירה, אלא בעקיפין – דרך חבר של מכר שהשמועה העצובה התגלגלה לאוזניו.
הסידור היה שהוא לא שומע דברים כאלה, אבל בגלל שהדוקטור היה זה שהשתיל לו אותן, אז השמועה אודות הדוקטור הנרי הצליחה להגיע עד לאוזניים שהדוקטור עצמו השתיל במיומנות כזאת.
מובן שהצטער שלא היה שם ברגע הנכון כדי לעזור לאיש ששינה את חייו. אילו רק היה שם, בזמן, היה מניח את ידו על כתפו של הדוקטור הנרי ואומר לו, "דוקטור, תסמוך עלי! תסמוך עלי, דוקטור! החיוך שלך הוא בעצמו סיבה טובה לחיות".
בערב שאחרי הבשורה הלך ברחובות העיר, סמוך לביתו, וניסה להקשיב למחשבות שלו. ככל שהתאמץ יותר, כך הלך וגבר השקט. עד לשינת השינה, על המזרן העצום שבחדר השינה, זה שגילה כי הקפיצים בתוכו יודעים לדבר בחמש שפות שונות, התחזק השקט כל כך, שלא הצליח אפילו להקשיב לקול הנשימות או פעימות הלב שלו.
לא שמע גם את קול הבכי שלו שנמשך עוד ועוד, בלילה ההוא.
בבוקר כשקם, חזרו הציפורים. הקומקום שרק "סוזן". הפעמון צלצל בזמן. הבחורה שלו אמרה "ביזו".
היתה חסרה רק התחושה שכל זה אמיתי. התחושה שהדוקטור הנרי היטיב להעביר לו, במשך חמש שעות הניתוח, אצלו במרפאה, ובמיוחד כשהתעכב לספר על זאת בעלת השיער האדום, הארוך, שידעה בעל פה את כל השאנסונים הטובים באמת והיתה עתידה, כעבור שנה וקצת, לשבור את לבו לתמיד.
