הצילו, יצרתי מפלצת: בן זוגי מצא לו חבר
כשהשכן החדש אמר שהוא עיתונאי, קיוויתי להסביר בהגיון שבגבעת עדה אין לי עם מי לדבר על יעקב שבתאי ועל סטרוקטורליזם, וזו הזדמנות פז למלא את החלל האינטלקטואלי
"אבל הם גרים באפיקים או בתל אביב!" התעקשתי.
"קרן, אני לא כמוך, אני לא צריך להיות מוקף כל היום בחברים", אמר עדי וסיים את השיחה.
הדירה לידינו התפנתה. חיכינו מתוחים לקראת הדיירים החדשים, שיהפכו להיות או חברים טובים, או שונאים מושבעים, או פשוט "שלום שלום" ואולי גם "אפשר לקבל קצת חלב?". פיללנו לזוג צעיר, אבל לא צעיר מדי, כדי שלא ניזכר כמה שאנחנו כבר זקנים. זוג שיאהב כלבים, אבל שלא יהיה להם כלב, כדי למנוע חיכוכים חייתיים עם צ'ולה על הבונזו. זוג שיאהב את אריק אינשטיין ולא יאהב את אריק ברמן. לבסוף נכנס רווק צעיר, ובליבי שמחתי שזו לא רווקה צעירה.
הדייר החדש דפק על הדלת והציג עצמו כאורי. הוא שאל אם יש לנו מטאטא; שלו בדיוק נשבר. הזמנו אותו להיכנס ושיחקנו את תפקיד המארחים, כמו בסרטים האמריקנים עם הגדר הלבנה. שיחת חולין קצרה: גיל (30), מקום מגורים קודם (תל-אביב) מקצוע (עיתונאי).
המילה "עיתונאי" שבה והדהדה באוזניי והמחשבות החלו לרוץ: אני אתן לו לקרוא טקסטים שאני כותבת, הוא יסדר לי עבודה, בטח יהיה נורא מעניין לדבר איתו על לימודי הספרות שלי. אני מקווה שעדי לא יקנא על כך שנבלה כל-כך הרבה שעות ביחד, אני אסביר לו בהגיון שבגבעת עדה אין לי עם מי לדבר על יעקב שבתאי וסטרוקטורליזם, וסוף סוף הגיע שכן שעוסק בתחום אליו אני שואפת להגיע, ו"זה לא שאני לא אוהבת אותך, עדי, זה פשוט שהוא ממלא לי מקום אינטלקטואלי...".
"מה אתם עושים בחייכם?" שאל אותנו אורי.
"סטודנטית לספרות" עניתי בחזה מתוח וגאה.
"רפתן", אמר עדי בנונשלנטיות.
"רפתן?! מה אתה אומר? רפתן אמיתי?" הזדקף אורי במקומו ונדמה היה לי שאני רואה את האוזניים שלו נמתחות כלפי מעלה. עדי אמר שכן, הוא רפתן אמיתי, מגיל שלוש היה הולך עם אבא שלו לרפת, הוא אפילו למד את זה, כן, יש לימודי תעודה של ניהול רפתות באחת המכללות, לא, לא קשה לו לקום לחליבות בוקר, מתרגלים, החלום שלו זה להקים דיר עיזים, כן, חלב עיזים הוא בריא יותר, אבל זה לא נכון שחלב פרות מסוכן. קיבוץ אפיקים, חדר אוכל, לינה משותפת בעד ונגד, התנועה הסוציאליסטית, קארל מרקס – השיחה בין אורי ועדי קלחה והתגלגלה למחוזות חדשים, תוך שהם מכנים זה את זה "אחי" וטופחים זה לזה על השכם. אני לעומת זאת נותרתי על הספה, משועממת ומובטלת.
"אחי, אתה צריך עזרה עם הנקיונות?"
לבסוף נזכר אורי שיש לו בית לנקות. בליבי שמחתי על כך שהוא הולך עכשיו לטבוע בתוך גושי אבק ואקונומיקה, בעוד שעדי ואני נעביר ערב נעים אל מול הטלוויזיה. אבל לפתע, במהלך בלתי צפוי בעליל, שאל עדי את אורי: "אחי, אתה צריך עזרה עם הנקיונות?". הבטתי המומה ברצפת הבית שלנו, שלא עברה ספונג'ה כבר יותר חודשים ממה שאני יכולה לספור, והבנתי שעדי מצא אהבת אמת. השניים פרשו לדירה השכנה מצוידים במטאטא ובשקית במבה, ואני נותרתי על הספה ונרדמתי מול הטלוויזיה.
באחת ורבע בלילה פרץ עדי את הדלת בהתרגשות וגרם לי להתעורר בבהלה. "האורי הזה פשוט מדהים!" הוא לא טרח אפילו להצטער שהעיר אותי בכזו ברוטאליות לאחר היעדרות כה ממושכת. "איזה מזל יש לנו שהוא עבר לגור כאן. את לא מאמינה איזה סיפור חיים יש לו. הוא גם נולד בקיבוץ, את יודעת? אבל אבא שלו מת והם עזבו לארצות הברית להיות עם המשפחה של אמא שלו ואז הוא עשה עלייה לבד בגיל 16...".
"מותק", קטעתי אותו בעדינות, "אכפת לך לספר לי על אורי מחר?".
"אני אחזור מחר מאוחר. לאורי יש כרטיסים למשחק".
"ממתי אתה אוהב כדורגל?" שאלתי וקיוויתי שאדי האקונומיקה שנותרו בדירה של אורי לא יספיקו להתנדף עד מחר.
"אני אוהב את אורי", הודה עדי בקלות מטרידה והלך לישון.
ביום למחרת, צפיתי לבדי במשחק הכדורגל על הספה, רק בתקווה ילדותית שאולי יראו את עדיקי שלי על מסך הטלוויזיה, מה שכמובן לא קרה. המשחק הסתיים בתשע ורבע. בעשר וחצי קיבלתי SMS מעדי, שהודיע שהוא ואורי עצרו לשתות משהו. מתישהו באמצע הלילה עדי שוב פרץ את הדלת והעיר אותי בקריאות התרגשות שכללו פעמים רבות מדי את השם "אורי" והפריעו לי באמצע חלום שבו עובר אורי תאונת דרכים קטלנית.
בבוקר שאלתי את עדי אם זה בסדר מבחינתו שנעביר ערב שקט בבית רק שנינו. "אני לא יודע קרן", אמר לי ברשמיות של פקיד בבנק שלא עומד לאשר לי את ההלוואה, "אורי צריך אותי. חברה שלו בדיוק זרקה אותו ועברה לגור בניו-יורק, בגלל זה הוא עבר לגבעת עדה, כדי להתרחק מהכל, הוא כבר הציע לה נישואים, את יודעת? הוא שבור, אני חייב להיות שם בשבילו. אכפת לך שנזמין אותו לארוחת ערב?" שאל והביט בי בעיני כלבלב.
בשמונה בדיוק התייצב אורי בביתנו עם בקבוק יין משובח. "אז איך עסקי העיתונאות?" שאלתי כדי ליצור שיחה שגם לי יהיה בה פתחון פה, ואולי, מי יודע, גם עבודה חדשה בסופו של דבר.
"הכל שקר וצביעות בעולם הזה, אני לא יכול לסבול את זה יותר. אתה יודע עדי, גם נועה, האקסית שלי היא עיתונאית", אמר אורי והביט בעדי כאילו הוא זה שאל אותו את השאלה ולא אני. עדי החזיר לו מבט כאילו עכשיו הכל מובן לו בעולם העיתונאות.
"בטח יש משהו שאתה כן אוהב בעבודה שלך", התעקשתי להיוותר מעורבת בשיחה ולא לסטות לנושאים שוליים כמו האקסית של אורי שבטח זרקה אותו כי גילתה שהוא מעדיף גברים תפוסים שגרים בגבעת עדה.
עדי כבר לא טרח להעיר אותי כשנכנס למיטה
"פעם חשבתי שעיתונאות קשורה לכתיבה, היום אני מבין שלהיות עיתונאי רק הורס את הכתיבה. אני רוצה לכתוב רומן. אני רוצה לעבוד בעבודה פשוטה, שקשורה בטבע, שלא הולכת איתי הביתה, שתשאיר לי מספיק זמן לעבוד על הרומן שלי". עדי ואורי הביטו זה בזה ולא היה צורך שעדי יגיד (אבל הוא בכל זאת אמר): "אורי, רוצה שאני אסדר לך עבודה ברפת?". לאחר מכן אמרו שניהם את המילה "אחי" עשרות פעמים וטפחו והתחבקו והיו שקועים בשיחות שלהם, גומרים לאט וביסודיות את בקבוק היין. עדי כבר לא טרח להעיר אותי כשנכנס למיטה.
כך עבר לו שבוע ועוד אחד. אורי עבד ברפת בשעות היום והיה למטרד קבוע בביתנו בשעות הלילה. כשניסיתי לדבר על כך עם עדי, הוא אמר לי שסוף סוף יש לו חבר חדש, כמו שרציתי, אז אין לי זכות לבוא אליו בתלונות.
בזמן הארוחה, דיברנו על החתונה הקרבה ובאה
עדי צדק, אני זו שהפעלתי עליו לחץ וטענתי שהוא חייב לרכוש חברים חדשים, או במילים אחרות – יצרתי מפלצת. אבל אז הגיע יום השנה שלנו. היה לי ברור שביום הזה עדי הוא אך ורק שלי, בלי "אחי", בלי אורי ובלי טפיחות על השכם.
ואכן, עדי פעל כמתוכנן והזמין מקומות במסעדה רומנטית. אני קניתי שמן מסאז' בריח וניל פצ'ולי לבילוי של אחר כך. בזמן הארוחה, דיברנו על החתונה הקרבה ובאה, על הפגישה הראשונה, על הרפת ולימודי הספרות, על הכל חוץ מאורי. בין המנה העיקרית לקינוח עדי הלך לשירותים. כששב, הוא הוציא את הפלאפון מהכיס והניח אותו על השולחן. הבטתי בו והבטתי בפלאפון. עדי הביט בי והפנים שלו נעשו אדומות מעט. שנינו הושטנו את היד אל הפלאפון במהירות, אני הייתי הראשונה לאחוז בו. "תביאי לי אותו", אמר עדי ואגלי זיעה בצבצו על מצחו. אבל אני רק הבטתי בשיחות היוצאות וראיתי את השם של אורי בדיוק בדקות בהן פרש עדי לשירותים. המלצרית החייכנית הגיעה עם הקינוח והסתלקה במהירות כשראתה את הפרצוף הזועם שלי ואת הפרצוף המבוהל של עדי. "הייתי חייב לדבר איתו, הוא שבור לגמרי מהנועה הזאת" אמר עדי. שמן המסאז' נותר מיותם במגירה מבלי שעשינו בו שימוש.
ואז, כעבור כמה ימים, אורי דפק על דלת ביתנו והודיע שהוא עוזב. ככה סתם, כמו שהוא בא. "מה? לאן?" שאל עדי המום.
"נועה רוצה שנחזור. אני נוסע לגור איתה בניו-יורק".
לדירה שהתפנתה נכנס זוג צעיר מדי, עם כלבה שלא הסתדרה עם צ'ולה ועם הדיסק החדש של אריק ברמן, אבל אני לא העזתי להתלונן.
